"תביא".

ינקנו מהסיגריות שלנו כמה שניות בשתיקה, נשענים קדימה אל המעקה. אולי היתה שם קרבה.

"אתה שחקן לא רע, יודע לבחור את הקרבות שלך", הוא אמר לבסוף.

"גם אתה בסדר", אמרתי לו, "השאר פה משוגעים".

"זה טוב לנו".

"כן".

המשכנו להישען קדימה אל המעקה, מעשנים.

כך כמעט הפכתי לשחקן פוקר

• פרק 1: משחק חי, שחקנים מתים
• פרק 2: איך להיות מקצוען באפס תקציב
• פרק 3: כבשי הפוקר רבים על שקל
• פרק 4: פרנסה סולידית מהקלף

"אם אתה רוצה משחקים קצת יותר גדולים אז אני מכיר מקומות", הוא אמר בזמן שמעך את הסיגריה שלו לתוך המאפרה. "גם שם יש משוגעים".

"מה זה יותר גדולים?"

"אני משחק 25/25 אבל יש שם גם משחקים קצת יותר גדולים".

"לא, 25/25 זה מספיק".

"אני אהיה שם יום שלישי".

"סבבה. נראה לי אני מצטרף".

המקום הכי נמוך בת"א

המקום המדובר היה ברחוב שוקן בתל אביב. הייתי אמור להתקשר לבועז 10 דקות לפני שאני מגיע לתחנת ההגנה, והוא היה אמור לחכות לי ביציאה מהתחנה כדי שנגיע לשם ביחד, אלא שכמה דקות אחרי שיצאתי מחיפה הוא התקשר כדי להודיע שהוא לא יוכל להגיע.

"נתקעתי בבסיס", הוא אמר.

"אתה חייל?" תמהתי.

"לא משנה".

נפלטתי מתחנת ההגנה לתוך רחוב מלוכלך, חשוך וזר. יחד עם ההיעלמות הזאת של בועז, כל העסק הזה התחיל להריח לי לא טוב, אבל שלא כהרגלי, החלטתי להתעלם מתחושת הבטן שלי ולהמשיך עם התכנית. הגעתי למקום. בועז אמר להגיד שהגעתי דרכו אחרת יעשו לי בעיות בכניסה, אבל כשהדלת נפתחה, איש גדול נתן בי מבט חטוף והכניס אותי בתנודת ראש קטנה.

מאחורי הדלת הפשוטה היה אולם הרבה יותר גדול ממה שחשבתי, עם שישה שולחנות פוקר מקצועיים, מלאים ברובם. עוד אנשים הסתובבו ברחבי האולם. רק גברים, זה תמיד רק גברים, כמו זרם אנושי עכור, מסתכלים על משחקי הכדורגל שבטלוויזיה בעיניים ריקות, מתווכחים בטונים גבוהים ויכוחים חסרי תוחלת, בוכים על חוסר המזל הייחודי לדעתם רק להם ("יא אללה, איך כל הזמן אני נופל על מנצ'סטר דקה 90"), מחזיקים ערימות של טפסים לבנים או לוחות שש-בש מעץ בידיהם. היה משהו מאוד נואש באוויר

בדיוק כשחשבתי שלא יכול להיות שמקום כזה מתפקד בלי שאף גורם רשמי יידע עליו, מישהו תפס את כתפי מאחור.

"אתה, מה אתה משחק?"

"הולדם".

"טקסס?"

"כן".

"25/25?"

"כן".

"בוא אחרי".

בבריכה של הגדולים

הוא הוביל אותי לשולחן שצמוד לקיר לבן, או שלפחות פעם היה לבן. הוצאתי מהכיס 2500 שקל (100 ביג בליינדס), נתתי אותם לדילר וקיבלתי 5 צ'יפים בתמורה.

"תפרוט אותם אצל מישהו, אין לי קטנים", הוא אמר.

בדקתי את הצ'יפים של השחקנים האחרים כדי לבחור ממי לפרוט, ושמתי לב שלכולם שם יש הרבה יותר כסף ממני. אחד מהם זרק לי אלף שקל בצ'יפים קטנים ובינתיים קיבלתי את היד הראשונה. שום דבר מיוחד. הידקתי מאוד את המשחק שלי, נחוש לשחק בסכומים האלה רק פרימיום הנדס, אבל בסופו של דבר הרייז הראשון שלי היה עם זוג רביעיות. לא פגעתי בסט, עשיתי הימור המשך מול שני שחקנים, אחד מהם עשה רי-רייז מעלי וזרק אותי מהיד.

המשכתי לשבת שם ולזרוק ידיים. פתאום שמתי לב לאותיות דקות של עט כחול על הקיר המלוכלך: “know hope”. כנראה שפעם אנשים מסוג שונה הסתובבו כאן. שום דבר מיוחד לא קרה עד שקיבלתי ג'ק-תשע לב בביג בליינד. היה רייז מעמדה מוקדמת ושתי השוואות, היד שלי יכולה לשחק טוב מאוד אחרי הפלופ ואף אחד לא דיבר אחרי. החלטתי להשוות.

הפלופ נפתח: 8 תלתן, מלכה לב, אס לב. ניסיתי להירגע, אומר לעצמי שעדיין אין לי שום דבר.

דיברתי ראשון וצ'יקצ'קתי. הבחור שעשה את הרייז המקורי ביצע הימור המשך. מעמדה מוקדמת ומול 3 שחקנים זה היה די ברור שיש לו משהו, אבל לי בכל מקרה יש אאוטים. בנאדם אחד השווה אותו ובנאדם אחד זרק. הייתי צריך לקבל החלטה. בקופה היו עכשיו בערך 1000 שקל, ולפני היו 1750. השוואה יכולה להעמיד אותי בפני החלטה קשה בטרן ובהימור אול אין אני יכול לגרום לו לזרוק ידיים חזקות כמו אס-קינג, כי כולם כבר שמו לב עד כמה אני טייט. מצד שני, לשים כל כך הרבה כסף על ריצה? זאת לא הייתה התכנית שלי לפני שהגעתי לכאן.

לא חשבתי יותר מכמה שניות לפני שדחפתי את כל הצ'יפים למרכז השולחן. לא קשור להרגשה, באמת האמנתי שזה הזמן. המעלה המקורי הכריז על אול אין משלו והשחקן השלישי חשף אס-ג'ק עלה וזרק אותם בליווי הבעות גועל תיאטרליות אל המאק.
הפכתי את היד שלי, והוא חשף זוג מלכות שחורות ביד. לא טוב.

"רוצה דיל?", שאלתי.

"אין דילים", הוא אמר.

הסתכלתי עליו: גוף קטן וזקוף בתוך חולצה שחורה צמודה, שעון של כמה אלפי דולרים, מבט חלול. האיש הזה בא להמר. ידעתי שהוא לא סופר אותי ואת האלפיים שקל העלובים שלי, ושהוא לא יסכים גם לדיל שיוריד אותי על הברכיים. לא היה שום טעם עוד לעכב את הגורל. הדילר דפק פעמיים על השולחן להכריז שהוא פותח את הטרן. באולם היה רגע אחד של שקט, כמעט 5,000 שקל בקופה, כל תנועה מסביב נראתה טקסית, ואולי ציורית, זבוב התיישב במרכז השולחן. העיניים שלי התרוקנו מתוכן כשהתהפך קלף 8 עלה. חשיכה.