אמש בבלפור
ונפתח בתודה לאנשי המחאה.
אני מקווה שהדברים יאמרו בצורה מפורשת הערב (ראשון), עם ההשבעה וההכרזה המיוחלת, אבל גם אם לא באלה המילים, אני בטוחה שכל אחד ואחת מחברי וחברות ממשלת-האחדות מבינים, כמה תרמה המחאה למהפך ההיסטורי שקורה כאן. כמה רוח גב היא נתנה להצלחה של מהלך ההצלה, כן הצלה, שהתאפשר להם לעשות. מחאה בהיקף חסר תקדים, ששטפה את כל המדינה ונראתה בכל פינה. היא שינתה את פני המרחב הציבורי, היא שינתה תודעה. והיא שינתה את ההיסטוריה של מדינת ישראל.
**דיסקליימר נגד עין רעה: טפו טפו טפו, בלי נדר, חמסה חמסה. בחרו מה שעובד לכם. אני הולכת על אופטימיות ונבואה שמגשימה את עצמה.
לכל אחד ואחת מחברי וחברות ממשלת השינוי, המחאה הזו נתנה גיבוי, הזכירה להם ולכולנו שלמוצר הזה שנקרא "יושר והגינות" יש ביקוש אדיר. שיש קהל עצום של אנשים – מאות אלפים שמילאו את הצמתים, הגשרים וכיכרות הערים במשך חודשים ארוכים (ועוד רבים שתמכו מהבית) – שצמא למנהיגות אחרת. שלא כולם סוגדים לאלוהי התחמנות והקומבינה. שיש פה בייס אחר, אלקטורט גדול של מצביעים שמבקשים מנהיגות אחרת. ושזאת השפה שצריך וראוי לדבר.
ההבנה הזו חלחלה לאט לאט, וחדרה לכל מקום, לכל רוחבה של הקשת הפוליטית, מימין ומשמאל. היא השקתה והאירה ניצנים של כוונות טובות שפשוט לא ראו מים או אור כבר שנים. היא נתנה תזכורת לכל אלה שכבר שכחו שפעם, כשהחליטו להיכנס לפוליטיקה, היו שם כוונות טובות. המחאה חידדה את ההבנה שזה לא חייב להיות ככה, עם כל השקרים והשחיתות והשיסוי והשנאה, הכוח-כבוד-כסף, את ההבנה שיש הרבה מאוד קונים לסחורה טובה יותר. את ההבנה – שהם לא לבד.
מאות אלפי המוחים והמוחות העבירו מסר, לאלו שבחדרי חדרים היו מבועתים בעצמם ממה שקורה בשלטון, אך חששו להשמיע את קולם. גם בליכוד, גם בקרב האנשים שסובבים את נתניהו. אלה ראו ברחובות את הכמיהה – לנבחרי ציבור הגונים, לשלטון נקי משחיתות, למנהיגות אחרת. המחאה גרמה להם להבין שלמען עתידם הפוליטי, הם לא יכולים להישאר במקום, שהגיע הזמן לומר את אשר על ליבם. תחילה בשקט, בחדרים סגורים, ובסופו של דבר בקול ברור. תחילה בגישושים, במגעים מהוססים ובסופו של דבר – בהכרזה על ממשלה.
דוגמא אישית לילדים
וגם על זה מגיעות לה תודות, למחאה. ואולי זה הדבר החשוב מכל – מה שהיא לימדה את הילדים. היא הראתה להם שתמיד אפשר לשנות. שאקטיביזם עובד, שעוולות ניתן לתקן. שאין דבר כזה 'אבוד'. שכשמוכנים לצאת לרחוב ולהילחם על מה שחשוב – תמיד יש תקווה. שבנחישות ובדבקות במטרה – אפשר לנצח. זו אחת הסיבות שהצטרפנו, בן-זוגי ואני, למחאה. אחת הסיבות שהוציאו אותנו מדי שבוע לגשר או לצומת או לבלפור. וזה פרייסלס.
רבות עוד יאמר וייכתב (ויילמד) על המחאה הזו. המחאה שניצתה ביוזמתם של בודדים, התפשטה ושטפה את המדינה כולה. מחאה ששמרה על הגחלת חודשים ארוכים, שבוע אחר שבוע, במאות מוקדים. מחאה שהאנשים שלקחו בה חלק לא התייאשו, לא קנו את ההספדים, לא ויתרו. מחאה נדירה באופיה הבלתי אלים, בהשוואה למקבילות לה בעולם, שלמרות שנמנעה מלשרוף ולהצית ולשבור – הצליחה להשיג הישגים מרחיקי לכת.
אתמול הייתי בבלפור. היה מרגש על אמת. אנשים הסתובבו עם מין חיוך כזה בעיניים, של טוב. של יהיה טוב. של תחושת אחווה של אנשים שעשו טוב. יומיים לפני הבחירות כתבתי על התקווה שראיתי בעיניהם של המפגינים מול מעון ראש הממשלה. כתבתי אז שיהיו אשר יהיו התוצאות, את ההתעוררות העממית של השנה האחרונה אי אפשר לעצור. היא חלחלה לכל מקום, היא חובקת עשרות אלפי אנשים מצפוניים ומחויבים שימשיכו לפעול ולצאת לרחובות. בסוף הם יצליחו, אנחנו נצליח. אז הם הצליחו. אנחנו הצלחנו.
כלומר עוד לא, מחכים לערב כדי לשחרר את אנחת הרווחה, אבל כן, אפשר כבר לשמוח.
והנה דברים שאמר אתמול בהפגנה בבלפור, חבר הכנסת אלי אבידר:
