כללי

האנשים הטובים שראיתי בבלפור

הפגנה בבלפור הפגנה בבלפור

אתמול בבלפור הרגשתי תקווה.

את מסתכלת על כל האנשים מסביב, אנשים שבמשך שנים הרגישו כמיעוט נכחד, שקנו את הסיפור הזה שהם בסך-הכל בועה כזו, שהאלגוריתם של פייסבוק יצר, שזה רק הפיד שלהם שגרם להם לחשוב שכולם כמוהם. אנשים שהאמינו לסיפור הזה לפיו ב"ישראל האמיתית" הם חסרי משקל.
אנשים, שמכל כיוון בתקשורת המיינסטרימית פמפמו להם שהם שמורת טבע, זן הולך ונעלם. ש"העם" זה משהו אחר. שזה רק הם והמספר החד-ספרתי של החברים שלהם. שהעם זה ביבי. שאבוד.

אז אתמול בבלפור, ראיתי אנשים שהבינו שזה ממש לא ככה.
אנשים שהבינו שהם לא לבד. שהם חלק ממשהו עצום ואדיר, גל ששוטף את המדינה. ושיש להם על מה להילחם. אנשים שמבינים שלמרות הניסיונות לגמד אותם – הם חזקים, משפיעים ומובילים את סדר היום. שהם פאקינג אוסום.

לפני כחצי שנה הצטרפתי גם אני לאנשים האלה. עד אז פרגנתי מרחוק, השתתפתי פה ושם בהפגנות, תמכתי מהעורף, במסגרת העבודה שלי או ברשתות החברתיות. אבל בספטמבר, כשהוגבלו ההפגנות למרחק של אלף מטרים מהבית, הרמתי את הדגל בעצמי ונשאבתי לעשייה. כולל להיפגש בשבתות להדביק דגלים, להחזיק בבית שלטים ולהגיע לפני כל הפגנה לצומת עם אזיקונים ולתלות אותם. כולל לתת נאומים בבמות פתוחות. כולל לעמוד בצומת עם מגאפון. כן. זוט עני.

יחד עם חברה מהשכונה הרמנו מוקד הפגנות חדש. קרוב לבית. תוך שעה התמלאה עד אפס מקום קבוצת הווטסאפ (שמוגבלות ל-257 משתתפים) ופתחנו קבוצה שניה. באותו שבוע הגיעו להפגין בשכונה הקטנה שלנו 350 אנשים. וגם בשבוע שאחרי זה. וגם בזה שאחריו. זה היה מרגש על מלא. אותו דבר קרה בעוד מאות מקומות ברחבי הארץ.

ואז קרה הדבר הגדול באמת.

מי שלא רצה את ההפגנות בבלפור קיבל אותן בכל רחבי המדינה. בכל צומת, בכל שכונה, על כל גשר. נוצרה פה התארגנות כלל ארצית שסחפה אחריה אנשים מכל פינה במדינה. בכל המגזרים. אנשים שבמשך חודשים ארוכים – בצמתים, על גשרים, בכיכרות – פוגשים עוד ועוד אנשים כמוהם. אנשים שלא מוכנים לוותר.

אנשים שרואים את המדינה שלהם, את חברת המופת שבנו ההורים שלהם או סבא וסבתא שלהם, הופכת להיות משהו אחר. שרוצים להציל את הבית, לשים את התקופה הזו מאחור ולהתקדם לעבר עידן חדש שבו הערכים, שבהם הם מאמינים ועליהם קמה המדינה הזו, חוזרים להיות עמוד האש שלאורו דברים יתנהלו.

אנשים שלא סוגדים לאל הקומבינות, שבעיניהם שקרים אינם מעשה קונדס חמוד וממזרי, שלא קונים את הסיפור ששוחד הוא רע הכרחי בניהול מדינה, שפוליטיקאי חייב לשקר ולרמות. שרוצים ודורשים משהו אחר. מנהיגות אחרת.

אנשים שאני גאה להיות חלק מהם.

אנשים שמסתכלים לעבר מדינות אחרות בעולם ורואים שאפשר אחרת. שמבינים שיש מגוון סגנונות של מדינות ומשטרים וברור להם לאיזה סוג הם רוצים להשתייך. מישהו אמר ניו-זילנד?

אנשים שרוצים ודורשים שנבחרי הציבור שלהם יהיו ישרים והגונים, כאלה שאפשר לסמוך עליהם ועל כנות כוונותיהם, כאלה שאפשר להאמין שההחלטות שהם לוקחים עבורם, הן באמת ההחלטות הטובות ביותר, שאינן משועבדות לרשת אינטרסים מסועפת.
אנשים שמאמינים שהם זכאים, שאנחנו כולנו זכאים, לשלטון נקי משחיתות, לראש ממשלה נקי וחף מכתבי אישום. לא חייזרים, לא אנרכיסטים ולא מפיצי מחלות אלא אנשים טובים שחשוב להם לשנות.

זכיתי להיות חלק מהדבר הנהדר הזה ולהכיר את האנשים הכי טובים בעולם.

לא חייזרים ולא מפיצי מחלות

כשזה היה רק בבלפור יכלו למכור לנו שמדובר בהפקרות, במשוגעים מתערטלים וחסרי כבוד. כשהמחאה התפשטה לכל מקום כולם ראו את האמת. שמדובר באזרחים רגילים, מאות אלפי אנשים כמוני וכמוכם, שאוהבים את הבית שלהם, את המדינה שבה הם גדלו ופשוט חרדים לגורלה. המוני אנשים, יצירתיים, נחושים וחרוצים, בהתארגנות עצמאית שקרמה עור וגידים. והם שם בכל מקום. אנחנו בכל מקום.

לא אנרכיסטים מוכי קורונה כפי שניסו למכור לציבור, לא חייזרים, לא מפיצי מחלות. אלא אזרחים טובים, שמבינים שהם חייבים, פשוט חייבים, לצאת לרחוב ולהציל את המקום הזה לפני שיהיה מאוחר מדי. אתמול בבלפור ראיתי את האנרגיות האלה, של התקווה. של אנשים שלא נתנו לאלו המנסים לזרוע ייאוש בגוש השינוי, להשפיע. אנשים מכל הגילים, הסוגים וסגנונות הלבוש. חלקם עומדים בשקט, חלקם זועקים בקול. חלקם במעגלי תופים, חלקם עם שלטים. חלקם שרים ורוקדים, חלקם מתבוננים. חלקם מסתובבים ומחפשים פרצופים מוכרים בים הפנים המכוסים במסכות. וכולם – חולקים את התקווה, שיהיה פה טוב יותר.

הרגשתי את האנרגיות האלה, של התקווה, בכל חלק מגופי.

גם ממש רציתי פיצה. יש שם אחלה פיצה ליד כיכר פריז, אבל כבר היה מאוחר אז הסתפקתי בתחושות האחרות שמילאו אותי.

אנרגיות של תקווה בבלפור | צילום: אורן שדה
אנרגיות של תקווה בבלפור | צילום: אורן שדה

כמה פואטי שבדיוק במלאת 40 שבועות למחאות, הגיע יום הבחירות. היום שבו, יש לקוות, כל המאמצים האלה יישאו פרי וייוולד כאן משהו חדש. לא היה פשוט ההיריון הזה אבל הוא מילא אותנו תקווה. כולנו היינו מעדיפים לשבת בבית לראות עוד סדרה בנטפליקס, או לשתות קפה על המרפסת. אבל הבנו שאין לנו את הפריווילגיה לשתוק. שחייבים להשמיע את הקול הזה. ועכשיו זה המאני-טיים. רגע האמת.

יהיו אשר יהיו התוצאות ביום שלישי, ביום רביעי תזרח השמש. בין אם יתחולל שינוי הפעם ובין אם לאו – את ההתעוררות העממית של השנה האחרונה אי אפשר לעצור. היא חלחלה לכל מקום, היא חובקת עשרות אלפי אנשים מצפוניים ומחויבים שימשיכו לפעול ולצאת לרחובות. בסוף הם יצליחו. אנחנו נצליח.

אני באמת מאמינה שיכול להיות פה טוב יותר. יש פה בנקודה הקטנה הזו שלנו במזרח התיכון, משהו ששווה להילחם עליו. משהו אחר וייחודי. יעיד כל מי שיצא לו לגור במקום אחר למשך תקופה מסויימת. אם רק נשכיל לחזור להתבונן על החיים עצמם ולהתנער מהתחלואים שהתרגלנו אליהם. אם נפסיק להסתפק במופעי כוח ראוותניים ובגאווה מזוייפת שלא באמת נוגעת לחיים שלנו, ונחזור לקדם את הערכים הטובים שבבסיס שלנו. של כולנו.

שתף את הכתבה ב:

צרו איתנו קשר בנוגע לכתבה:

    נגישות