פוקר אונליין. אחרי הריקנות, חזרתי לחיים הישנים שלי
הפתרון היחיד לנפילה ביכולת היה לסגור את המשחק שלי ולקוות ששחקנים פרועים יתנפצו לתוכי, אבל שום דבר הוא לא כזה פשוט בחיים. בעודי ממתין לנסים מוכחים הפסדתי אלף בתוך פחות משעה. פרטתי עוד אלפיים, חשבתי שארגיש בטוח אם אהיה יותר עמוק. שכחתי מכל החוקים הלוגיים שלי שאמורים להגן עלי מהפסדים.
בראש ניגנו לי על שאפל שירים של מיי בלאדי ואלנטיין ושל זוהר. לא היה הרבה היגיון בחיים. הפסדתי גם את האלפיים די מהר. נפרדתי לשלום מכל הנוכחים בצורה שהיא מקובלת מבחינה חברתית. הייתי קיים באיזה לבל שהם לעולם לא יהיו מודעים לקיומו, אבל הסתרתי את האמת ממש טוב. לפחות בזה הצלחתי, הם אף פעם לא יידעו מי אני.
הפרקים הקודמים של איך כמעט הפכתי למקצוען פוקר:
פרק 1:משחק חי, אנשים מתים
פרק 2: מקצוען בתקציב אפס
פרק 3: הכבשים רבות על שקל
פרק 4: פרנסה סולידית מהקלף
פרק 5: עליית מדרגה
פרק 6: בעיות בכספומט
פרק 7: מלכות ועבדים
פרק 8: הפרטים הגדולים
ראובן שאל אותי אם אני בא מחר, אמרתי לו שבטח וחייכתי, גם ככה המוח שלי תפקד רק בזמן עבר. יצאתי אל הרחוב והתחלתי ללכת ברגל למרות שהרכב שלי חנה ממש ליד, חושב על איך יכולתי לפספס ככה את מלכודת הצ'ק-רייז הזאת של החיים.
ריקנות בלתי נשלטת
החלטתי להוציא את השקלים האחרונים שנשארו לי על בירה באיזה פאב באזור שהייתי בו רק כמה ימים לפני זה. היתה שם ברמנית חמודה ומצחקקת שגם ידעה לדבר, אבל עכשיו, כשנכנסתי לשם מוכה מציאות, היה נדמה לי שמתחת לכל הצחקוקים האלה גם היא מחביאה פנים עגומות. ידעתי שהפעם גם אלכוהול לא יעזור, ביימתי שיחת פלאפון ועזבתי במהירות את המקום. ידעתי שמשהו השתבש, אבל כמה שלא הפכתי בזה לא הבנתי מה. לא הייתי מדוכא או משהו כזה, הייתי פשוט ריק, כאילו איש קטן שחי בתוכי כיבה איזה כפתור. הייתי עתיד להרגיש ככה עוד כמה חודשים.
אחרי יומיים בהם חשבתי על כלום, התקשרתי לאלכס. "ההצעה שלך עדיין בתוקף?", שאלתי.
"איזו הצעה?"
"לעזור עם הלחם והחלב".
להפתעתי הוא לא השתמש בקלף ה'אמרתי לך', ולא הציע לי לחם וחלב. במקום זה הוא הציע לי הלוואה שתשמש אותי כבנקרול, בתנאי שאתחיל לשחק בהתאם לרמת האמצעים שלי. הופתעתי שהוא עדיין מאמין בי. שמישהו עדיין מאמין. עשיתי כמה קולות של התנגדות לפני ש"נכנעתי" והסכמתי לקבל את ההלוואה.
נטשתי את משחקי הלייב, כולל את המשחק השבועי שלי עם החבר'ה של פעם. עברתי לאינטרנט, בעיקר טורנירי סיט אנד גו, ברמת הצלחה בינונית, אבל לאט לאט ולאורך כמה חודשים הצלחתי לסגור את המינוס שלי ממשחקי הלייב. רמת הריגוש ירדה, הייתי בעיקר ממושמע. שמתי לב שמדי פעם, בעיקר כשאני מפסיד, עוד עלולה לחלוף לה איזו תחושה, אבל בגדול היה מדובר בעבודה פקידותית די משמימה.
הריקנות הזאת השתלטה גם על חיי החברתיים, שהורכבו עכשיו משיחות טלפון מקצועיות עם אלכס, השמצות הדדיות עם שחקנים יריבים בצ'אטים של השולחנות ושיחות חד-שבועיות עם ראובן, שמשום מה התקשה לקבל את העובדה שנעלמתי לו ככה מהשולחן. זה היה זמן של להסתגר בתוך עצמי, ורק כשהתחלתי לצאת פיזית מהחובות שלי ומנטלית מהפנטזיות של להיות מקצוען פוקר, הרשיתי לעצמי לצאת שוב אל העולם. לא השתנה שם יותר מדי.
לא עבודה, סתם כיף
היום, למרות שהדמות הזאת של כריש ההיי סטייקס שמעולם לא היה באמת עדיין מצליחה להתגנב לה מדי פעם במעלה תודעתי, כבר השלמתי עם זה שהכי קרוב שאגיע זה לשתות כוסית סאות'רן מול איזה לייב סטרים של טורניר גדול. אבל לפחות אני נהנה שוב מפוקר. שוב אני מרותק לכל הקטעים החדשים שעולים ליוטיוב, מתרגש מפלופים, וחזרתי גם לשחק בימי חמישי עם החבר'ה של פעם.
אבל עכשיו אני כבר לא בא לתת עבודה, עכשיו אני בא לשתות, לעשן ולהמר. כמו כולם.
ולמרות שכל זה קרה ממש לא מזמן, כשאני מסתכל לאחור נראה לי כאילו כל זה קרה לאדם אחר. רק שני דברים משותפים נותרו לי ולבחור הזה שהתיימר להיות מקצוען: ראובן עדיין מתקשר מדי פעם, ובסתר לבי אני עדיין מאמין שהייתי יכול להיות שחקן הפוקר הטוב בעולם.
