הפרקים הקודמים של איך כמעט הפכתי למקצוען פוקר:
פרק 1:משחק חי, אנשים מתים
פרק 2: מקצוען בתקציב אפס
פרק 3: הכבשים רבות על שקל
פרק 4: פרנסה סולידית מהקלף
פרק 5: עליית מדרגה
פרק 6: בעיות בכספומט
פרק 7: מלכות ועבדים

השתחלנו בין הסרטים והגענו אל דלת הכניסה של המקום, שגם לרוחבה הודבקו שלל סרטים משטרתיים שהזהירו מלעבור אותם. הבנאדם ניגש לפתוח את הדלת, כשהוא הבין שהיא נעולה ההפתעה ניכרה היטב על פניו. "חכו פה, אני כבר חוזר".

הלוליין והדקירה

ואז, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, הבנאדם פשוט יצא מהחלון, נצמד לקיר החיצוני של הבניין והתחיל ללכת לאורכו על פיסת בטון ברוחב עשרים סנטימטר אולי, 4 קומות מעל פני האדמה. עקבתי אחריו בחשש ובפליאה. או קיי, אז ככה פיות נפערים בתדהמה.

כמה שניות אחרי שנעלם מאחורי פינת הבניין, הוא פתח לנו את הדלת מבפנים בטבעיות. "זה המקום", הוא אמר.

זה היה למעשה אולם סנוקר שנראה במצב קצת יותר טוב ממה שחשבתי. על חלק מהשולחנות היו מונחים כדורים, מקלות ובקבוקי בירה חצי ריקים, כאילו מישהו סגר את המקום הזה באמצע משחק.

"אז מה אתם אומרים?".

"למה יש סרטים משטרתיים בחוץ?", שאלתי.

"זה? סתם… המשטרה סגרה פה את המקום כי הייתה פה דקירה לפני כמה ימים. מנאייק".

הסתכלתי על צחי, מנסה לקלוט ממנו תגובה ללא הצלחה. פתאום חשבתי על זה שאין לי בעצם מושג מה תפקידו בכוח.

"ואיך זה נגמר?", שאלתי.

הבנאדם לא ממש התייחס לשאלה שלי. במקום זה הוא קפץ בקלילות מעבר לבר ומזג לעצמו וודקה-רדבול וקרח. "רוצים גם?"

"לא", אמרתי.

"נו, תסתכלו על המקום תסתובבו קצת, יש פה גם חדר וי.איי.פי".

הסתובבתי שם קצת רק כדי לצאת ידי חובה וחזרתי אל הבר. "אז תגיד, מה קרה פה?".

"סתם, מה החלטת לעשות לי מזה עניין, איזה חבורה של קווקזים רבה עם איזה חבורה של רוסים ואחד הרוסים נדקר. אבל זה בסדר, הוא כנראה יחיה".

"יפה", אמרתי, וכנראה בגלל שלא הייתי שלם במאה אחוז עם התגובה הזאת, המשכתי לשאול: "וזה לא בעייתי שזאת זירת פשע? נראה לי שאסור בכלל להיכנס לכאן".

"ברור שאסור, מה אתה גנוב? המקום נסגר עכשיו לחצי שנה בצו בית משפט, אבל מה זה משנה, גם ככה פוקר זה לא חוקי, נכון או לא?".

"נכון", השבתי, והודיתי לו על שהראה לי את המקום. השתחלתי שוב בין הסרטים המשטרתיים, הפעם בכיוון היציאה, צחי נגרר אחרי. כשהגענו למטה לחצתי לו את היד לפרידה. "אבל אתה לא רוצה שנדבר על הפרטים הקטנים?", הוא שאל.

"לא תודה, הפרטים הגדולים הספיקו". נכנסתי לרכב ומיהרתי להסתלק משם, לפני שהאוויר העכור הזה של מפרץ חיפה יתחיל לערער לי את כושר ההחלטה. מסתבר שפוקר יכול להרוס לך את החיים ביותר מדרך אחת.

בחזרה לשגרה

למחרת ירדתי סוף סוף אל הבנק. אמרתי להם שהתחלתי עבודה חדשה, איכשהו הם השתכנעו – לבנק תמיד היתה נטיה להשתכנע בכל מה שקשור להגדלת החובות שלי אליו – והסכימו להגדיל לי את המסגרת. יצאתי משם עם 5,000 שקל ביד. בערב הגעתי שוב אל ראובן. סגרתי את החוב והתיישבתי לשחק.

"נו, אז איך היה אתמול?" הוא שאל.

הצבעתי על כל הנוכחים. "אתה לא מעדיף שנדבר על זה אחר כך?"

"צודק".

באותו היום משהו השתנה. לא היה לי שום חוסר מזל של קינגים מול אסים או צבע על צבע, פשוט איבדתי את זה בצורה הבסיסית ביותר. הצייד הפך לניצוד. חוש הריח המפורסם שלי לדם האחרים כאילו קהה, ובמקום זה התחלתי אני לדמם בפומבי מכל הנקבים, מכתים את המים שסביבי.

הפתרון היחיד שלי היה לסגור את המשחק שלי ולקוות ששחקנים פרועים יתנפצו לתוכי, אבל שום דבר הוא לא כזה פשוט בחיים.