המזל התחיל להשתנות. מיד אחרי הבלוף הלא שפוי שלי הדברים התחילו להתחבר. כן, אלוהים עוזר גם לדפוקים ולאמיצים, ובספירת ביניים שעשיתי ראיתי שאני באפ 530. יכולתי להרשות לעצמי לוותר על כמה ידיים בשביל ביקור בשירותים. כשחזרתי, דוד הודיע לי שהבליינדים השתנו.

"עברנו ל- 5/5?" שאלתי.

"לא, שקל/שקל".

בינתיים שני שחקנים התחילו לריב ביניהם למי שייך השקל המיותר שעל השולחן.

"זה הביג שלי, אני זוכר בוודאות ששמתי".

"לא, אתה לא רואה שזה באמצע השולחן? זה שייך לקופה של היד הקודמת".

תהיתי איך מכל השולחנות הכבדים שיש היום בכל פינה בעיר, הגעתי דווקא לשולחן הזה שבו שני ילדים רבים על שקל. שקלתי לחתוך באותו הרגע עם הרווחים שלי, כי שקל/שקל אני לא משחק אפילו עם החברים שלי, ובאמת שהחבורה הזאת התחילה להיראות לי די עלובה, אבל בינתיים עוד יד חולקה, והייתי חייב לראות אותה כמובן. אלה היו שני אסים שחורים שעמדו לפעור למארח שלי חור שחור וגדול במרכז הלב.

• הפרק הראשון של כך תהפוך למקצוען פוקר בתקציב אפס
• הפרק השני של כך תהפוך למקצוען פוקר בתקציב אפס

מהר מאוד, ולאורך כל הערב, דוד התגלה ככבש של השולחן – מהמר כפייתי כנגד כל הסיכויים וקולינג סטיישן שחוסר הביטחון הטבוע עמוק בתוכו גורם לו לחשוב שעובדים עליו כל הזמן. הוא הצליח להפסיד את כל הרווחים שהוא עשה בתור מארח, וגם קצת יותר מזה, אבל הפעם למען האמת לא היה לו שום סיכוי להתחמק. לפעמים גם כבשים גמורים מפסידים סתם בגלל חוסר מזל.

עשיתי רייז מעמדה ראשונה, הוא העלה מעלי ואני רק השוויתי כהטעיה. הפלופ נפתח עם מלכה קלף גבוה ושום דבר שישכנע בנאדם שיושב עם זוג קינגים שהוא נמצא מאחור ביד. מהר מאוד הגענו לאול אין, וכשחשפתי את האסים שלי ראיתי אצלו את המבט החלול הזה שיש רק לאנשים שרואים את המציאות כפי שהיא, שכבר אי אפשר למכור להם את הגלולה הכחולה. לא הסכמתי לעשות שום עסקה כי דוד הריח לי מזרע של מפסידנים, ולא פחדתי לרגע שאחד משני הקינגים הנותרים יצוץ לו פתאום מהחפיסה. קילר אינסטינקט היא תכונה נדרשת למי שרוצה להתפרנס על גבם של אחרים. אף אחד מהקינגים אכן לא צץ, ואני גרפתי קופה נאה של 450 שקל. דרך החלון הקטן זרמה רוח נעימה.

תכננתי לשבת שם עוד רבע שעה ולזרוק ידיים, רק בשביל שלא יגידו שהלכתי ישר אחרי שלקחתי יד גדולה, אבל אפילו יד אחת לא הספיקה להיות משוחקת כשהדלת נפתחה ופנימה נכנסו זוג רוסים די זקן, שמאחוריהם עומדת אשה אפילו יותר זקנה, הסבתא המסורתית של בתים רוסיים מן הסתם. רק אז הבנתי שזה לא הבית של דוד אלא של ההורים שלו, ושמתי לב לפורטרטים המיושנים שעל הקירות ולקישוטי המקרמה שהיו מונחים בכל פינה. ללא ספק מאורת פוקר די מוזרה…

"אבל הייתם צריכים להג… להג… להגיע מחר", דוד הספיק להגיד לפני שמטר צעקות ברוסית ניתך עליו בחזרה.

"לי יש 1350", מיהרתי לזרוק לחלל האוויר, שעל כל מקרה יהיה משהו שדומה להוכחה. הסבתא הסתכלה עלי מוזר.

דוד מיהר לתת לי את הסכום בלי לספור את הצ'יפים ואני הסתלקתי משם, משאיר את כל האחרים לסדר את העניינים שלהם בתוך האומללות המשפחתית הזו, המיוחדת בדרכה. "הם צוחקים עליך דוד, אתה לא מבין את זה?" יכולתי לשמוע קול נשי זועק לפני שנעלמתי בחדר המדרגות. אין מה להגיד, "אמא יודעת", היא עוד פאקינג קלישאה נכונה. נכנסתי לאוטו והתחלתי להתקדם בכיוון הבית. זה היה זמן של חלון פתוח, לא של מזגן, וחשבתי על זה שזה היה יום מוזר יותר מהכל, אבל שבסך הכל מדובר בהתחלה טובה. היתה לי תחושה שיש עוד משהו שאני צריך לעשות אבל לא ידעתי מה. רק כשהגעתי הביתה הבנתי: בא לי פיצה