"אוי נו, פיל אייבי הוא סתם אוברייטד, מישהו החליט שהוא השחקן הכי טוב בעולם וכולם כאילו חייבים לקבל את זה כאמת צרופה. אותו הסיפור כמו עם אנג'לינה ג'ולי – למה בדיוק היא האישה הכי יפה בעולם? כל יום אני רואה ברחוב בחורות הרבה יותר שוות ממנה".

"מה עכשיו אנג'לינה ג'ולי בראש שלך? אתה לא יכול להיות שחקן פוקר כי אין לך תקציב להיות שחקן פוקר. תתחיל להיות מציאותי, תפתח את מדור הדרושים, תמצא עבודה בשש שבע אלף ואם תרצה תקבל ממני 100 דולר לפוקרסטארס".

"לא תודה, אני שחקן לייב".
"אה שכחתי, רק בלייב יכולות הקריאה המופלאות שלך יכולות לבוא לידי ביטוי".
"אתה צוחק, אבל זה נכון".
"בסדר, אתה רוצה להתפרנס מפוקר? אין בעיה, תשחק יותר, אני אעזור לך למצוא עוד שולחן, אבל לפחות בשלב ראשון תמשיך לשחק שקל/שניים".
"שקל/שניים זה לכוסיות".
"טוב, תזכור, אני אמרתי את שלי".
"תודה, אתה חבר טוב".
"כן, אני באמת חבר טוב, אני לא אלווה לך כסף כדי שתכנס להרפתקאות שגדולות עליך".
"לא ביקשתי".
"אבל כשתתרסק ותישאר בלי שקל, לחם וחלב עלי".

כמה דקות אחרי שהכתרתי את שיחת ההזנקה לקריירה החדשה שלי ככשלון, ועדיין התחמקתי מלחשוב על הצעד הבא, קיבלתי אס.אם.אס מאלכס עם שם, כתובת, מספר טלפון ואזהרה: "אל תלך לשם עם יותר מאלף שקל ובשום פנים ואופן אל תשחק בקרדיט!".

הדאגה החברית שלו נגעה ללבי, אבל בכל מקרה לא היו לי שום תכניות לשחק בקרדיט. תכננתי להרוויח.

—–

התקשרתי לבנאדם. קראו לו דוד, וציפיתי לטיפוס "מכובד", מהזן שכבר יצא לי לראות במקומות מסוג זה בעבר, אבל להפתעתי ענה לי בחור מגמגם עם קול צפצפני ומבטא רוסי קל.

"כמה הבליינדים אצלכם?"
"5/5, אבל לקראת חצ… חצ… חצות הבליינדים עולים לפי דרישת הקהל".
"או קיי, נראה לי שאגיע".
"תבוא אחי, יהיה פיצ… פיצ… פיצ…"
"פיצוץ?" ניסיתי לקדם את העלילה.
"פיצות חופשי לכולם", הוא פלט לבסוף, מעט מאוכזב.

נחתתי במקום היישר לתוך תקרית קטנה שגרמו הפיצות הנ"ל. סביב השולחן ישבו כמה גיקים, אבל אמיתיים, לא מאלה שהתכערו בכוונה כדי שמישהו יחשוב שיש להם משהו מעניין להגיד. התחלתי להבין שלא נפלתי פה על שולחן רגיל. הם היו עסוקים באכילת הפיצות ואחד מהם פנה אל דוד, שבדיוק הראה לי איפה להתיישב.

"תגיד, כמה פיות אתה רוצה להאכיל עם שתי הפיצות המסכנות שלך?"
"תודה, אני לא רוצה פיצה", אמרתי.
"כן", הוסיף עוד מישהו תוך שהוא מתעלם מקיומי, "כבר נשארנו עם 1.778 משולשים פר בנאדם".
"והוא עוד שכח כמה שביעיות באמצע", הוסיף גיק שלישי וכל החבורה פרצה מיד בצחוק. כן, ללא ספק היה מדובר בחבורת גיקים אותנטית על פי כל הקריטריונים המקובלים.

אחרי שדוד ספג בשקט עוד כמה עלבונות קשים לגבי קמצנותו, גמגומו הכרוני ויכולת הארגון הכללית שלו, שהייתה על פי דעת רוב די מביכה, הוא פינה את השולחן והתחיל לחלק קלפים לכולם, כולל לעצמו.

"רגע", עצרתי אותו. "מה עם הצ'יפים שלי?"
"אה, שכחתי. כמה אתה רוצה?"
"תביא לי 500".
הוא שלח לעברי מבט שיותר מהכל נראה טיפולי. "הרוב מתחילים פה עם 100".
"לא אמרת שאתם משחקים פה 5/5?".

"כן, אבל היום מתחילים ב- 1/2, אתה יודע, שהחבר'ה לא יפסידו יותר מדי על ההתחלה". הוא הוסיף למשפט שלו חיוך מאולץ ומיהר לסיים את החלוקה. אוקיי, אז ככה הוא נראה כשהוא מבלף.

פרטתי 200, החזקתי את שני הקלפים שלי מתחת ליד והתחלתי לסובב אותם במעגלים קטנים ואיטיים. עובדה ידועה היא שזוגות גבוהים נוטים להגיע יותר אל קלפים המחוממים היטב. חיכיתי לראות מה כל אחד עושה בתורו לפני שהצצתי בקלפים שלי, בדיוק כמו שאומרים בספרים היקרים שהזמנתי באינטרנט, ולמרות שלא ליקטתי שום פיסת מידע מהאחרים הייתי די מרוצה מהאיפוק שהצלחתי להפגין. הרמתי את הקלף הראשון… אס לב אדום של אהבה! וככה בדיוק צריך לחנוך קריירה מקצוענית! כבר התחלתי להאמין בסמליות ובסימנים שמימיים, אמונה ממנה הייתי צפוי להגמל רק אחרי סדרת מכות שהבהירה לי ששחקני פוקר, אפילו קצת יותר מכולם, חיים בעולם לא הכי ידידותי למשתמש, ובגלל זה לקח לי כמה שניות להבין שהקלף השני שהרמתי הוא לא אס יהלום כמו שאמור היה להיות, אלא רק 6 תלתן עלוב. שלחתי את הקלפים בתנועה אדישה עליה התאמנתי היטב אל מרכז השולחן.

לפרק הראשון בסיפור >>>>