מתוך סדנאות הטנטרה של "מארג"
אם להתכנסות הטנטרית הראשונה שלי הגעתי כמו ילד לחנות צעצועים, או יותר כמו הומלס למסעדת מישלן, ורציתי לטעום ולדעת הכל ויותר ועוד ועוד, לכנס השני הגעתי כבר יותר כמו מבוגר אחראי שמגיע לסופרמרקט ובורר רק את מה שהוא צריך.
במקביל למידברן, שהציע מגע חופשי וחוויה אקסטרימית של יותר מחמישה חושים, התקיים בעמק המעיינות במקום נסתר מהעין כנס מארג, עם מעל 50 סדנאות מרוכזות שכל תכליתן ריפוי, (זה מצחיק שריפוי, רפוי והרפייה באים מאותו השורש).
בתוך הנוף הזה הכל כך ירוק הדבר הראשון שאפשר לראות זה עיניים, עשרות זוגות, קודם את של מורן וסוג׳יי, שיצרו את המרחב הזה, עיניים בורקות של התלהבות, וחמות כמו הזמנה אל תוך האינסוף, אחריהן עוד ועוד אישונים, כהים כמו פחם, עיניים ירוקות כמו עשב חדש, עיניים כחולות כמו שמיים של קיץ באוגוסט.
זה מפתיע מאד לראות כל כך הרבה זוגות עיניים פעורות, מיישירות מבט, סקרניות, צחקניות, מתמסרות, אולי כי עד לאחרונה לא הישרתי מבט לעבר עיניים זרות. משהו באקט הזה של להביט לאחר בעיניים נחרט לנו כאקט מאיים. אולי כי ההורים דרשו מילד שמשקר שיסתכל לתוך העיניים שלהם, אולי זה סרטי הטבע שמבהירים לא להביט לתוך עיניים של טורף.
אני לא יודע מה הסיבה באמת, אני רק מבין שהתהלכתי שנים במרחבים שבהם הסיבה היחידה להביט לאדם זר בעיניים היתה ממקום מתריס ולא ממקום מכיל.
מהר מאד מצאתי עיניים מוכרות, עיניים שאפשרו לי לצעוד יחף יותר מתמיד על הדשאים, עיניים שנתנו לי חיוך כשמשהו בי כבה לכמה שניות, עיניים שאותתו לי מרחוק, כמו אורות של מכונית בכביש מפותל במיוחד, לא היו רק עיניים אל תדאגו, תיכף תקבלו את ליטרת האיברים שלכם.
עצור בצד
כדי בכלל להתחיל להשתלב בסדנאות השונות, כל משתתף חייב לקחת חלק בסדנת גבולות. זה לא שם כל כך מחמיא סדנת גבולות, אולי כי לרובנו המשמעות היא הצבת חוצץ מול העולם, אבל בסדנת הגבולות הטנטרית הגבולות הם לחלוטין פנימיים, מה אני לא מוכן לעשות, איך אני מגן על עצמי, איך זה גורם לי להרגיש, ועוד, קו התפר הזה, המחייב כל כך של סירוב, של אמירת לא, כל כך מחריד את כולנו.
היה לי קשה לומר מה בסדנה גרם לי להרגיש קליל בסדנה שאמורה ללמד אותי לומר לא, אולי התחושה שכבר הייתי פעם פה, אולי המנחה שהצחיקה מאד. מתחת לכל הבדיחות שלה על עברה כהייטקיסטית שמצאה את המין ואת הכח האורגזמי, היא הפגישה אותנו עם הדבר הכי מטלטל שיכולנו לחוות.
בעשר הדקות האחרונות סיפרה לנו טל על הפגיעה המינית וההתעללות שחוותה, איך מתוך המקום המחריד הזה שמין היה מקושר לכאב, לפחד, לאימה ופגיעה, הילדה שהיתה הפכה לאישה שהיא שאורגזמה מקודשת בעיניה ולה, איזו פתיחות לב שמפלחת את העור וחודרת לכל הנימים.
כשיצאתי מהחדר, הנשימות שלי היו יותר שטוחות, כאילו כובד האחריות של הצבת הגבולות הכביד על הסרעפת שלי, תחושה שלאט לאט לאורך סוף השבוע תמוג ותתפוגג בכל גילוי ועם הצבה של כל גבול, לעצמי ולסביבה.
בא לך שנהיה חברים?
בין כל האולמות המוקפדים, ניצב הצ׳אי שופ, מוצל ומואר, מעורסל בשטיחים וכריות, מצאתי אותי מתיישב בכל מני מעגלים, בין בני זוג, ליד יחידים, לצד גברים עם גיטרה או נשים בלי חולצה, לכמה דקות זה הרגיש כמו בגן השעשועים כשילד ניגש לאחר ומציע לו חברות, היה קל לשאול, וקל יותר לענות, היינו נוחים להקשיב, ורכים להכיל.
פגשתי זוג שהקורונה אילצה אותם להכיר מחדש, שהמעבר ממפגשים קצרים בסוף של יום לעשרים וארבע שעות במשך חודשים אילצה אותם להתפרק ולהרכיב את עצמם מחדש, הקשבתי לאישה בת 55 שספרה בגילוי לב שמעולם לא חוותה אורגזמה, וגם מנכ״ל של סטארט אפ שבסך הכל רוצה מישהי שיוכל לישון איתה.
ניגנתי על גיטרה, והרגשנו כולם איך סוזן של לאונרד כהן נמצאת בתוך התה עם התפוזים שמגיע מסין או לפחות צ׳אי שמגיע מהודו עטוף באלף תבלינים.
אם לאירוע הזה היה גוף, בלי שום ספק הצ׳אי שופ היה הלב שלו שפעם והזרים נחילים נחילים של סיפורים, ומפגשים אקראיים או מכוונים, אנשים שנאחזו זה בזו, או זה בזה וזו בזו, ידיים נגעו לרגע אחד בקווצת שיער אקראית, או ירך שראש כזה או אחר מצא את עצמו נמס לתוכה.
לקראת חצות כשהמדורה הראשונה החלה לרשוף גיצים וקולות נפץ קטנים חייכו את כולם החלטתי שמספיק לי לאותו היום זו היתה החלטה חכמה בדיעבד, כי ביום השני למדתי על עצמי יותר משיכולתי לקלוט.
המופתי של בנימינה
תחת השם הכל כך לא סקסי ״שוטף שישים״ הנחה גל שחף את הסדנה שהכתימה לי את הפחדים באיזה בוהק שאופייני רק לממרקים מקצועיים, שום דבר בתיאור הסדנא או באיש הגבוה עם החלוק הכי צעקני שאתם יכולים לדמיין לא הכין אותי לבליל הרגשי שיצא ממני, לא להתמסרות ולא לחמלה או הרוך.
מתי בפעם האחרונה אהבה אתכם אישה בלי שהחלפתם אפילו לא מילה, ושתיים במקביל? ועוד שני גברים?
עשרים וארבעה בסך הכל חלוקה שווה של גברים ונשים, זוגות שהגיעו מהבית, ובודדים כמוני מצאו את עצמם בשש מקלחות בלי אף חוצץ, מתמסרים למגע שאין בו אפילו לא מיליליטר של זרות, אהבה נקיה בריח של סבון וקפה.
עבור רוב האנשים, הפעם האחרונה שידיים אוהבות רחצו אותם הייתה בילדות, אני לא מדבר על מקלחת משותפת של משחק מקדים מעוות שמבאס את כולם כי תמיד אחד הצדדים גונב את המים החמים או ממהר להגיע לחדר השינה, אני מדבר על נטו נתינה, לעמוד מתחת למים ולהיות מטופל על ידי מי שרוצה עבורך רק טוב.
אולי זה מזל או הקארמה שלי אולי כי פחדתי מאד, יצא שהשלושה שהיו איתי היו אלה שרציתי בדיוק, זוג יפה במיוחד ואשה שלא הסרתי ממני עיניים מרגע שנתקלתי במבט שלה, אין מקום להרבה מילים לפני שנכנסים מתחת למים, רק מה הגבולות, מה אני לא רוצה שיקרה ואיך הייתי רוצה שיגעו בי.
הכניסה למקלחות הרגישה לרוב טבעית, ואני שפחדתי מאיזו זקפה אקראית, בטח מול זוג נשוי ואישה שאי אפשר להסיר ממנה מבט, עמדתי שם מתחת לזרם מתמסר לשלושים אצבעות שעוברות על שיער החזה שלי, על הכתפיים, על בתי השחי ומאחורי האוזניים, כל מילימטר בי ננגע בידיים שלא ציפו ממני לדבר, שלא רצו כלום חוץ מלגרום לי להיות אהוב, להיות עטוף, כל נקבובית בעור שלי נפתחה, כל שיער בי סמרה, המרווח הזה שבין צלע אחת לשניה, אפילו הוא נמתח שיהיה לאוויר עוד מקום, שהנהמה הזו שבקעה מתוכי כמו אלף אדוות תהיה יותר ויותר צלולה.
את הטקס הזה השלימה מריחה של העור בגרגרי קפה, כמו פילינג מעורר לגוף, אי אפשר לתאר את העוצמה של החוויה הזו למי שרק מנסה לדמיין אותה, היא כל כך יחודית כמו לנסות להסביר לתתרן איזה ריח יש לאננס, או לעיוור את האופן שבו עננים משנים צורה.
כשהגיע תורם של האחרים, רציתי כל כך להיות עבורם, להעביר את התחושה הזו הצלולה שמכילה רק אהבה דרך בדיקת טמפרטורת הזרם, או לחישה מדודה של ״זה נעים לך?״ ״חזק יותר?״ ״פספסתי נקודה?״, הפחד האידיוטי שלי מלחוות זקפה היה רחוק כל כך מהרצון שלי או הצורך בלקבל ולתת אהבה.
שוקו וקבלת שבת
במשך כמה שעות אחרי המקלחת הזו לא הלכתי על הקרקע בכלל, ביני ובין העולם היתה כרית אוויר שהפרידה, לא היה צליל אחד שצרם לי, לא היה דבר ביקום שחסר לי, הייתי מלא כאילו שהרח בכבודה ובעצמה נתנה לי נשיקה.
רופא, מהנדס, עורכת דין, מפיקה, אדריכלית, מהלת חשבונות, ערב שישי, כולם בלבן, על רצפה מרוצפת מזרנים אדומים במעגלים על גבי מעגלים, וכולם אומרים שירה, השילוב הזה בין טנטרה ובין ״בואכם לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון״ או אפילו לקידוש שכבר שנים אני מצליח להתחמק ממנו בעקביות, הכל צף כמו בדרך אל עצמך.
מורן וסוג׳יי מתהלכים בין כולם בלי לקום אפילו ממקום מושבם במרכז המעגל, רק הקול שלהם נישא, רק המילים שלהם מהדהדות בין הקירות, לא נבלמות אפילו לא במחשבות של כפירה.
ערב שישי שמסתיים בטקס קקאו, סמיך, מתובל, ריחני, כמו אלף לשונות בתוך הפה של עצמך, גם אם ממש אתאמץ לא אצליח להעביר את החוויה, תסמכו עלי שאתם חייבים להכיל אותה.
על הזין שליֿ
שבת בבוקר נפתח באיזו צהלה, אולי זה כי יום אחרון, אולי הטקס הזה של קבלת השבת והקקאו, אין לי מושג, קמתי רעב, לא מטאפורית, פיזית, קמתי עם צורך עז לנגוס, להרגיש את הפה מתפוצץ בטעמים, את העסיס של מלפפון טרי, או את הפריכות של תפוח טרי, לא משנה מה, רק רציתי לנעוץ שיניים במשהו, להמשיך את עומק החוויה החושית שלקח אותי אליה המסע, שהרחיק אותי ממנה המשא.
כשהבטן שלי מלאה נכנסתי למעגל גברים, המנחים שניהם נראים בדיוק כמו שטנטרי אמור להראות לפשוטי עם כמוני, עם הקוביות בבטן והקעקוע הסופר מושקע של איזה ארכיטיפ קוסמי, ואנחנו חבורת גברים עם הומופוביה קלה.
כדי להקל התחלנו במשחק של השלכות טכניקה פשוטה יחסית שימו יד על מי שהכי מתאים לתיאור לדעתכם ״מי הכי רגיש לדעתכם?״ והתפלגות לכמה תתי קבוצות שמניחות יד על אדם שהפנים שלו עגולות והעיניים מאירות ״חבר של מי הייתם רוצים להיות?״
הקבוצה מצטמצמת לשלושה או ארבעה מוקדים, ״מי פה בא לזיין?״ זה כבר הופך מעניין ואנחנו מצטמצמים לשני מועמדים, (אני קצת מתכווץ שלא נבחרתי עדיין לאף קלישאה), ״מי פה חביב הנשים?״ הפעם הידיים מתמקדות בשניים כל כך שונים, ההוא העדין והאחר עם השיער הארוך והעיניים הירוקות, אנחנו כל כך פשוטים.
״מי האלפא מייל בחדר?״ ורגע אחרי השאלה הרגשתי את ידיים מונחות עלי, זה קצת מרים לי והרבה מבאס, לא ראיתם שאני רגיש? שאני יכול להיות חבר מהמם? שנשים אוהבות אותי? שאולי גם אני באתי לזיין (טוב לא באמת)?
כל אחד מאתנו מתבקש להתפשט מהסטריאוטיפ על עצמו, להשיל את המשקל של מי שהוא בעיני עצמו או בעיני אחרים, ומה אני אגיד יצאתי נקניק לא הצלחתי להתפשט באמצע המעגל, לך תעמוד באמצע מעגל עם הזין בחוץ, ולא משנה כמה יגידו שזה לינגם זה עדיין שלי והוא זין או שמוק.
טוב זה גם לא מדויק, לא התפשטתי באמצע המעגל אבל הסתובבתי כמעט ערום מחוץ למעגלֿ, מוקף בגברים כמעט לא לבושים או אמיצים יותר שלא לובשים כלום, שסדוקים בדיוק כמוני, אלה עם הקעקועים, וההם עם הקוביות בבטן, היפים והשמנים, ההוא שיש לו ענק, וזה שמכווץ מקור או מפחד, ההם שמגלחים את עצמם ואלה ששיער הערווה שלהם מזכיר רעמה.
אם להסתכל לכולם בעיניים היה לי קשה בהתחלה כששלושים גברים ערומים מולך אתה מביט מהר משווה לעצמך ומייד מעלה את המבט, אף אחד לא מסתכל לרצפה.
את השעה הבאה בילינו בישיבה על מגבת ודיבורים. בחיים לא דברתי עם גבר יותר מחמישה משפטים לא פונקציונליים ברצף, וכשאני אומר פונקציונליים אני מתכוון ל״אחי תעביר לי את המאפרה״.
יש משהו מנחם בגילוי הזה שאצל כולנו הפצע פעור, שאף אחד לא אוהב את הקלפים שחילקו לו, לא את הגוף לא את האופי, שלהיות יפה כל כך כמו ההוא של הנשים זו מעמסה, שלהיות חבר טוב שם אותך בפוזיציה מנוצלת, שלהיות רגיש מקטין בשלושים אחוז את הסיכוי לזיין את מי שאתה רוצה, ושלהיות אלפא מייל זה פאקן מעמסה.
חזרתי הבית מלא בכל מני נביעות של עצמי, לא יודע מה אתכם, אבל אני כבר מחפש את הכנס הבא.
