חשיפה לצפון – ההתכנסות ששינתה אותי

תמחקו את התמונות שרצות לכם בראש כשאתם חושבים על סדנאת טנטרה. מולי ארי חזר מחוויה של ארבעה ימים בצפון, שהיה בה הכל חוץ מאשר סקס
חשיפה לצפון - ההתכנסות ששינתה אותי
סדנת טנטרה | צילום: עינבל נירוונה

בתוך פחות מתשעים ושש שעות בכיתי, צרחתי, הלכתי מכות, התחבקתי, נמרחתי בחימר, אכלתי טבעוני, ישנתי באוהל, לוטפתי על ידי גברים ונשים וגם כמה על או אל מגדריים, וכל זה בלי אף ממסך תודעה (אפילו לא דרינק) עם 299 אנשים שאני לא מכיר.

כשסיפרתי במשרד שאני נוסע להתכנסות טנטרה בצפון התגובות נחלקו בין גיחוך שהזכיר את כיתה ו כשבנות התחילו ללבוש חזייה וגילינו את זה, לבין מבטים מלאי חמלה והמלצה על רופא שמזריק פניצילין, אם להיות לגמרי כן עם עצמי גם אותי זה לגמרי הלחיץ המחשבות שלי נעו על ציר ״אורגיה המונית״ ובין ״זה עומד להיות סיוט מלא במחבקי עצים עם יותר מדי שיער גוף ופחות מדי אלוהים״.

בדרך מתל אביב לגליל יש בערך 180 דקות של הזדמנות להתחרט, או לדמיין כל תרחיש אפשרי, למה זה אומר בכלל התכנסות מין, ולמרות שבמשך שלוש שעות סדרתי לעצמי בתוך הראש מגירות על גבי מגירות את כל התרחישים האפשריים, הייתי רחוק כל כך מהמציאות, התכנסות מין בלי סקס, כמעט בלי אנרגיה של מיניות, אבל המון המון רגשות מכל הסוגים, פרצי אהבה לאנשים שבאף מקום אחר לא הייתי זוכה להכיר, ובטח שלא בכאלה עוצמות או עם כל כך מעט בגדים.

ראיתי המון ציצים מכל הסוגים, גדולים וקטנים, נפולים וזקורים, עגולים ואליפטיים, עם פטמות נוקשות ועם עטרות רחבות, המון ציצים מכל הסוגים, וזה היה כל כך הגיוני או לא מיני שזה כמו להביט בברכיים או במרפקים, קשה להסביר איך חבורה כל כך לא הומוגנית שמגיעה להתכנסות מיניות לא מתרגשת אפילו לא קצת מעירום, כי באיזה שהוא שלב הפכנו להיות ילדים, או זקנים שחיו 3000 גלגולים (שאלוהים יעזור התחלתי לדבר שמאלנית רוחניקית).

לזמן אין משמעות

בערב הפתיחה של cosmic lovers, התחלנו בתרגול קליל בהנחיית מיכאל פינקל, שהנחה אותנו להגיד משהו טוב לאדם שאני לא מכיר, ככה לעשרות אנשים, רנדומליים, כמו משחק הכסאות, רק בלי מפסידים, (מתי בפעם האחרונה מטר תשעים גבר מקועקע הסתכל לכם בעיניים ואמר שאתם יפים נורא? או אישה שנראית כאילו יצאה מווג שאלה אם היא יכולה להניח לכם יד על הלחי כי היא נראית נעימה?).

אחריו עלה לבמה דוד כהן צדק, האיש מאחורי הפסטיבל, עם חזות שמזכירה את ישו וקול נמוך במיוחד. דוד כהן צדק הוא חידה, קפסולה של כריזמה. בלי משחק מקדים הוא צלל אל שני המונחים שילוו את ארבעת הימים הקרובים ״קו הכאב״ ו״משולש הדרמה״, לוקח זמן להפנים את ההבנה שכל אחד מסתובב עם מטען כמו תדר של קרינה מייננת שמפעילה תגובות שרשרת ואוטומטים, אבל הזמן הוא מימד שאין לו שום השפעה כשמבינים את הקונספט של רעיון. אז, אפשר לדחוס שנים של טיפול לשלוש שעות סדנא, ואפשר לייצר נצח בלי שבריר שניה.

אל תטעו לא הפכתי טבעוני או משיחי שכזה, פשוט השלתי עשרה קילו של מרירות וציניות, בארבעה ימים דיאטה, קיצור קיבה לאנשים עם עודף הדחקה, הייתי מת לכתוב על האוננות המשותפת או סדנת השלשות, כי בינינו מי רוצה לקרוא על מסע של גילוי כשאפשר לקרוא תיאורי מינימום זימה, אבל אלה היו קישוטים, תוספות מחייכות בדיוק כמו אנשים שהתיישבו לאכול בלי בגדים, ולאף אחד לא היה מוזר לנהל שיחה על מוזיקה או מזג האוויר בזמן שהצד השני אוורר לעצמו את האשכים.

היתה סדנת שלשות (כן כן כמו שאתם מדמיינים או מפנטזים) שהנחתה ליפז נוי שהצחיקה אותי בטירוף, והיתה סדנת חתולים שאפשרה לכולם לקחת את מה שהם רק רוצים גם לשרוט או לנשוך כשלא נעים, בהנחיית יעל אלעד, או סדנת צחוקגזמה שבה אפשר לגמור מזה שצוחקים (באמא שלי זה עובד) שהנחו נירית גדליהו ואלכסנדר טריגוב.

ואין לזה סוף. למשל, סדנת שיבארי (קשירות, מה לא ראיתם חמישים גוונים של אפור?!), סדנת חימר שאפשרה להתפלש כמו ילדים, ועוד מיליון אפשרויות שלא הצלחתי להיכנס אליהן או העדפתי להיות בדברים אחרים, אבל אלה כולם מילאו אותי בחיוך או גרמו לי ליהנות ולומר לעצמי  – וואו מדהים. לא עליהן בא לי לכתוב, כלומר בא לי, אבל אני מעדיף על דברים אחרים.

השחרור האולטימטיבי – סליחה וקללה

במהלך ארבעת הימים האלה שני אירועים טלטלו אותי עד עמקי נשמתי, נשבע לכם שאני לא מגזים. שני דברים שהם לא פחות ממיינד פאק בשלושת אלפים גוונים. ארבעה אנשים (שניים ושניים) בשש שעות (כל פעם שלוש) שינו לי ארבעים וכמה שנים של סרטים ומשקעים.

סליחה.

קחו שלוש מאות אנשים, חצי מהם גברים חצי מהן נשים, שימו אותם ברוח לילית במרחב פתוח ותעמידו אותם בשני מעגלים, מתי בפעם האחרונה עמדתם מול אישה ובקשנו סליחה. לא סתם סליחה כי עשיתי משהו רע, סליחה כי אני.

סליחה שנעלמתי, סליחה ששיקרתי, סליחה שעזבתי, סליחה שבגדתי, סליחה שלא הסתפקתי, סליחה באלף צורות וגוונים, לא רק למישהי אחת, לכל הנשים שצפרתי להן בפקק, שסיננתי לעברן בשיניים חשוקות, שבהיתי להן במחשוף, שהקטנתי, שעזבתי, מיליון סליחות, כמו שאף פעם לא הודיתי בפני עצמי. בהתחלה כי חזרתי אחרי המנחים נגה מיבר ומעוז יעקב, אחר כך מתוך עצמי, ביקשתי סליחה מאמא שלי על כל הפעמים שהייתי חתיכת חרא מסריח, ומהבת שלי, ביקשתי סליחה מההיא שנעלמתי לה, וההיא שלא היה אכפת לי בכלל אם גמרה או לא, מההיא שקיללתי, מההיא שלא ספרתי, מההיא שלא הצלחתי לאהוב למרות שרציתי כל כך. ביקשתי סליחה מגרושתי, ביקשתי סליחה מהמורה בתיכון, היו לי כל כך הרבה סליחות עד שלא נשאר לי אוויר בריאות.

וקבלתי התנצלות, מנשים שלא פגשתי ורוב הסיכויים שבאף יקום אחר, רגיל לא אראה שוב, צעירות ומבוגרות, שהתנצלו על כל המטען הרגשי שהושיבו על הזין שלי, (מותר לכתוב זין?) על הכתפיים שלי על הציפייה האינסופית, על החרדות, על הבלבול, על הדחייה, על הטיזינג, על חוסר ההחלטיות.

סליחות שקיבלתי מנשים על כל החוויות מגיל שהצלחתי להבין שבנות זה מדהים (התפתחתי מוקדם אל תהיו מרגיזים). ואני, שצריך שימות מישהו שאני אוהב מאוד מאוד מאוד ממש ממש ממש כדי לבכות – דמעתי פתאום, דבר שקורה לי רק בלוויות של קרובי משפחה מדרגה ראשונה. והאמנתי להן, לכל אחת מהנשים האלה, שביקשו סליחה, כי לא היה מה להפסיד ולא להשיג, זה נאמר בלי שום רצון בתגובה, הן לא היו זקוקות למחילה שלי, רק לווידוי הזה שלהן, לידיעה שאני לא חייב תמיד להיות, ולא רק אני כל מי שמסתובב עם פין והסללה מגדרית, לא חזק ולא צודק ולא עם עצמה, שמותר לפחד ומותר להחלש, שמותר להתרגש ומותר להתפרק ולהתרפק, שמותר, ושגם את כל את בכל גיל, מחזיקה כח עצום בלתי נתפס בכלל ולגמרי מגיע לך.

לך בן של זונה.

הסדנה השנייה היא כל מה שהפוך מבקשת סליחה, באוהל בארבעים מעלות חום עומד זוג מהסוג שכולם רוצים להיות הם, היא ליגד גרנית, צהובת שיער ודקה דקה עם עיניים שיכולות לחורר לך את החולצה, הוא עדי טרם, גבר כזה שאתה מת לעשות איתו בקבוק ויסקי וששת אלפים סגריות עם מוזיקה חלודה ולשניהם יש טורט רגשי, וחוסר רצון לשלוט במה שיוצא להם מהפה.

הסדנא שלהם מתחילה בהצגה עצמית קצרה שכוללת שם פרטי וקללה אהובה, (כמעט כולם אוהבים כוסאמאק או בן של זונה משום מה), אם נתעלם לשנייה מכמה מצחיק לשמוע אחרים מקללים בלי שום סיבה, בתוך עשר דקות מבינים כמה זעם עצור בתוכנו רק כי לכעוס זה לא מנומס, כי להוציא עושה אותי אדם מפחיד (ואני ציפור הנפש שלי זה דרקון עם שלושה ראשים) וכלום לא מפחיד כמו להיות מפחיד, אז אחרי שקללנו וצעקנו, אחרי שהוצאנו על אנשים שאנחנו לא מכירים את כל מה שאנחנו לא אומרים, לא לבוס, לא לחברים, לא להורים, אפילו לא לעצמנו, מגיע השלב שבו זה נהיה פיזי, (הפעם לא כמו שאתם חושבים יא סוטים) אני עומד מול עדי, הזרועות שלנו מונחות על הכתפיים של האחר, ואנחנו דוחפים, כלומר הוא דוחף, אני לא מעז, רק בולם את הדחיפות.

הוא לא איש חלש עדי, אבל לגמרי מעצבן, סטירה, לא מהסוג הכואב, להיפך מהסוג המעליב, לשבריר שנייה הלסתות שלי מתהדקות והעיניים מצטמצמות, הוא הופך למטרת דמות, הנה הלסת שלו חשופה, הנה הסרעפת, כולי נדרך כמו פוסט טראומתי מטעם עצמי, אבל מיד מרפה, והוא לא מפסיק, עוד סטירה, ואז טראש טוק, ולא משנה כמה הוא דוחף אני מבועת, לא מהדחיפות או הסטירות, ממה שיכול לצאת מתוכי, איזה שד שאני מכיר שיבוא ויאכל אותו בלי ללעוס.

עוד סטירה והוא צועק עלי ממה אתה פוחד, ואני פוחד רק מעצמי, מכמה עימותים נמנעתי רק כדי לא להיות מפחיד, מכמה דברים העדפתי להתחמק רק כדי לא להשאיר מישהו על כיסא גלגלים. כמה פעמים זרמתי, שלא יעלבו, שלא יפחדו, שלא ייבהלו, שלא יעזו לא לאהוב אותי.

ואם הסטירות של עדי מעלות את הסעיף, לליגד יש תכונה שגורמת לך לרצות לירות בה או להתאבד, היא הולכת מאחורי אנשים ואומרת להם את האמת, בלי פילטרים, מאחורי ילדה שאמא שלה כלבה או מאחורי גבר שבטוח שהוא לא מספיק, היא עוברת מאחוריהם ומסבירה את הדברים כמו שהם. בלי אלוהים. וכל מה שהם צריכים זה לסתום לה את הפה, נשמע פשוט אבל כמעט בלתי אפשרי.

חשיפה לצפון - ההתכנסות ששינתה אותי
סדנת טנטרה | צילום: יח”צ

בחזרה לחיים

טוב מספיק כמה אפשר להרים?!

על קו התפר הזה שבין הפגיעות המודחקת ובין הפחד מעימותים חזרתי הביתה אחרי ארבעה ימים, עם שמונה מספרי טלפון של גברים, כאלה שאכלתי איתם צהריים, כאלה שהעבירו איתי חוויות שאופייניות רק למסע כומתה או לחברות שאורכת חיים שלמים, פסטיבל מין הכי לא סקסי שהייתי בו (טוב נו הייתי רק באחד) אבל בלי שום ספק אהיה בכל הבאים.

 

אתר zets.co.il עושה כל מאמץ לאתר זכויות על תמונות וסרטונים המתפרסמים בו. אולם לעיתים התמונות והסרטונים מופצים ברחבי הרשת ולא מתאפשרת הגעה למקור החומר הויזאולי, לכן בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר red@zets.co.il
חשיפה לצפון - ההתכנסות ששינתה אותי חשיפה לצפון - ההתכנסות ששינתה אותי
נגישות