כללי

עיר אחת, שלושה רחובות – ומדינה אחרת לגמרי

כיכר הדווידקה, ירושלים כיכר הדווידקה, ירושלים

בתור אדם שגדל בירושלים וחי בעיר את מרבית חייו, אין משפט שיותר מרגיז אותי מהמשפט הבא: "אבל מה יש לעשות בעיר שלכם". בעיניי, מעבר לעובדה שמדובר במשפט מתנשא, מדובר במשפט שלא מבין כמה עומק וכמה עניין יש בעיר "המשוגעת" הזאת. בגלל שכולנו נמצאים בשגרת קורונה נסעתי לעיר הבירה כדי לבדוק מה קורה בכור מחצבתי והאם השמועות נכונות שהירושלמים, או ליתר דיוק, החרדים והערבים שבהם אינם מקשיבים לכללים ולתקנות שהממשלה העבירה בכל הנוגע להתגוננות מפני הנגיף.

כדי לבדוק את זה צעדתי בשלושה רחובות ירושלמיים שונים: רחוב יפו, הרחוב לציבור "הכללי", עוד שם מכובס שלא קולע למטרה אבל נניח כרגע לזה. רחוב מלכי ישראל בירושלים – כיכר השבת החרדית. ורחוב צלאח א דין, מרכז העיר של תושבי העיר הערביים. רציתי לראות כיצד שלושת הרחובות מגיבים לתקנות הקורונה, איפה שומרים יותר איפה שומרים פחות ומה אפשר לעשות עם זה עם בכלל.

רחוב יפו: מצייתים

רחוב יפו בירושלים שוקק ומלא תנועה. כל האנשים שראיתי חובשים מסכות אך הקפדה על מרחק לא ממש ניכרתת. יצאתי מכיכר הדווידקה אל עבר כיכר ציון. בסריקה מהירה שמתי לב, שרק החנויות שהוגדרו ככאלה שמותר להן לפעול נותרו פתוחות. כך למשל, חנויות האופטיקה, הפארם, ומעבדות לתיקון סלולריים ומחשבים פתוחות – כל אלה בעוד שחנויות הבגדים סגורות, וחלקן אפילו פרסמו מספר טלפון בעבור מי שרוצים לעשות משלוח.

נכנסתי לחנות פארם וקניתי אקמול. המחיר המפורז (40 שקל ליחידה) עשה לי כאב ראש, ובכל זאת הודיתי למוכרת האדיבה שסיפרה לי כמה קשה בתקופה הזאת, וירדתי על ציר הרכבת הקלה בואכה כיכר ציון. לאורך כל הדרך ראיתי שוטרים שניסו "לצוד" אזרחים שאינם עוטים מסכות וניכר היה שהרחוב הירושלמי חושש להתעסק עם השוטרים ושאף חנות לא ששה לחטוף דו"ח של 5,000 שקלים.

בנוסף לכך, צריך לזכור שעל הציר של רחוב יפו ממוקמות שתי תחנות משטרה, האחת בשוק מחנה יהודה והשנייה על הרחוב עצמו. סיבה נוספת לשמירה היחסית של התקנות היא הרחובות המטופחים ורחבי הידיים שמאפשרים שמירה על ריחוק.

הגאולה קרובה

צעדתי מרחוב יפו מרחק של עשר דקות הליכה אל עבר כיכר השבת בשכונת גאולה. מרכז העיר החרדי. הרחוב היה צפוף להחריד והשמירה על מרחק כמעט לא התקיימה. לעומת זאת, הרוב מוחלט של האנשים שראיתי עטו מסכות על פרצופם ומעטים בלבד לא עשו זאת.

בניגוד לרחוב יפו, חנויות הבגדים ואף חנויות ספרים וחנויות למכירת מוצרי יודאיקה היו פתוחות, בניגוד לתקנות.  נכנסתי לאחת החנויות שמכרו מוצרי יודאיקה ושאלתי את המוכר איך הם פתוחים והאם הוא לא מפחד לחטוף קנס. המוכר גלגל עיניים ואמר לי שהוא לא מבין מה אני שואל.

יצאתי מהחנות והלכתי ברחובות הצפופים להחריד של גאולה. ההזנחה של התשתיות ניכרת ולא מאפשרת בכלל שמירה על מרחק אך לבל נשכח עוד דבר – ברחוב לא נראה ולו שוטר אחד שעומד ומחלק דוחות.

שובו של המושל

התעצלתי ובמקום לצעוד מרחק של עשר דקות מגאולה אל רחוב צאלח א דין, שבתי לרחוב יפו ועליתי על רכבת קלה שלקחה אותי תוך נסיעה של שבע דקות למרכז העיר הערבי. אני אוהב להסתובב ברחוב הזה בגלל שהוא מסמל בעיניי את הגיוון ואת אי ההיגיון של ירושלים. מרחק יריקה ממשרד המשפטים שוכן לו בית דין ירדני עם תמונות של מלך ירדן, וחנויות עם שלטים בערבית ובאנגלית. ומה לגבי הקורונה? רוב העוברים והשבים עטו מסיכות על פניהם אך חנויות הבגדים, והספרים פתוחות, וזאת בניגוד כמובן לתקנות הקורונה.

המשכתי במורד הרחוב וצעדתי אל עבר הקניון Addar Mall – שפשפתי את העיניים כמה פעמים כדי להאמין, אבל הקניון היה פתוח ולאו דווקא החנויות החיוניות. נכנסתי לחנות בגדים ושאלתי את המוכר איך הוא לא מפחד מהשוטרים. גם הוא ענה לי שחייבים להתפרנס.

כמו ברחוב החרדי, גם ברחוב הערבי – אין שוטרים ואין אכיפה.

אני יודע שרבים יגידו שלא חידשנו רבה, אבל בעיניי הדבר המחריד ביותר הוא שלא ראיתי שוטר אחד לרפואה ברחובות החרדים והערביים. אני לא בא בטענה לציבור שרוצה להתפרנס ושרובו נמצא גם ככה בבעיות כלכליות, שלא נדבר על התשתיות הבלתי אפשריות בגאולה ובצאלח א דין, אבל איפה המדינה?

שתף את הכתבה ב:

צרו איתנו קשר בנוגע לכתבה:

    נגישות