“עובדת?” שאלו הנהגים כשצעדתי בלילה בדרום תל אביב, ולא הסכימו להרפות

תחיה סלע הלכה ברגל לבקר חברה בתל אביב. בדרך, כמו בכל פעם שבה היא צועדת בדרום העיר, עצרו לידה נהגים עם אותה שאלה קבועה - הפעם היא תיעדה אותם

אני יוצאת מהדירה שלי בפלורנטין כדי ללכת במסלול הקבוע לבית של שירי בשכונת שפירא, לשבת לבירה.

קר בחוץ אז אני לובשת ז’קט, מכנסיים ארוכים ואת הסניקרס הרגילות. אני יורדת למטה, ועומדת מול הסופר-פארם, הסביח והמסעדה הוויאטנמית.

שתי דקות אחר כך אני בדרום הפרוע. קוראים לו רחוב הר ציון. ברגע שאני פונה אל הרחוב, מתחילות המכוניות להאט לידי. גבר פותח חלון, מרים עיניים, ושואל בפשטות: “את עובדת?”. מכונית, ועוד מכונית, ועוד אחד שצופר מהצד השני, קורא לי. כשאני לא עונה הוא נוסע עד לצומת של הסופרמרקט, עושה פרסה, מגיע אליי ושואל: “את עובדת?”. אני כבר עצבנית ומוטרדת ומושפלת, ועברתי בסך הכול מאה מטר. יש לי עוד לפחות שלוש דקות הליכה בגיהנום הזה. המכונית הבאה מאטה לידי ולא משחררת.

-את עובדת? לא.

-את רוצה טרמפ? לא.

-בטוח את לא עובדת? פאקינג לא!

בצד אחד מכונית, בצד שני אופניים מתחילים להסתובב לידי, עם השאלה הקבועה. כשאני אומרת את ה”לא” הקבוע, האיש על האופניים לא עוזב, ומסתובב ומסתובב סביבי. כשהוא מחליט סופית שלא יצא לו כלום, מגיע גבר אחר על אופניים. ומהצד של הכביש, המכוניות לא מפסיקות לעצור לידי ולשאול את אותה השאלה. רוב הגברים שעצרו לידי, נראו כמו גברים נורמטיביים. מכוניות מכל הסוגים והמחירים, גם מכוניות בנות עשרים, וגם מכוניות יפיפיות שהרגע יצאו מהניילון ובתוכן גבר עם מראה מלוקק. עשירים ועניים, יפים ומכוערים, כולם שאלו אותי את אותה השאלה.

כשאמרתי להם את ה”לא” הקבוע, בדרך כלל הם המשיכו לנסוע לצדי, לראות שאני בטוחה, לפעמים עצרו אחרי כמה מטרים, חיכו שאגיע אליהם במסלול ההליכה, ושאלו שוב. התשובה לא השתנתה, והתחושה שלי נהפכה גרועה יותר ויותר. ושירי, חברה שלי, גרה בשפירא, כן? שכונה בדרום העיר, מלא משפחות וצעירים, כאלה שמגדלים עציצים ועושים סיבוב עם הכלב.

בדרך אני רואה מולי בחורה אחרת, לבושה קז’ואל ונראית כמו מישהי שהייתה יכולה להיות חברה שלי. אני רק רוצה לפרוק את כל מה שחוויתי בחמש דקות האחרונות, רגע לפני שאני מגיעה אליה: “היי. גם אותך כל רגע מטרידים גברים?”, אני שואלת אותה. “אני עובדת”, מגיעה התשובה. “וואלה???”, אני גרועה עם להסתיר את ההפתעה, “למה את עושה את זה? בקטע של עבודה?”. “כן”, היא עונה, “למה את רוצה גם?” . לא, לא” אני נלחצת. “אל תתחילי עם זה” היא אומרת לי בקול מודאג והולכת ממני הלאה. יש עבודה לעשות.

אני נהיית סקרנית ומתקדמת עוד טיפה, לבחורה אחרת שלבושה באופן יותר “מובהק”. בעצם, לבושה זו הגדרה מרחיבה. היא בתחתונים. גם היא קצרה בזמן, אבל מספרת לי שזה “רק חמש דקות, קונדום, ומאה שקלים”. בדקה שנשארה לי עד שהבירה עם שירי תשכיח הכול, אני זוכה לעוד חמש מכוניות שמאטות לידי לשאול בקול בוטח ובלי בושה, אם אני עובדת.

אני לא “עובדת”, אבל אחרי עשר דקות ברחוב הר ציון אני מרגישה את הפחד מחלחל פנימה כאילו עשיתי משהו רע.

אתר zets.co.il עושה כל מאמץ לאתר זכויות על תמונות וסרטונים המתפרסמים בו. אולם לעיתים התמונות והסרטונים מופצים ברחבי הרשת ולא מתאפשרת הגעה למקור החומר הויזאולי, לכן בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר red@zets.co.il
"עובדת?" שאלו הנהגים כשצעדתי בלילה בדרום תל אביב, ולא הסכימו להרפות "עובדת?" שאלו הנהגים כשצעדתי בלילה בדרום תל אביב, ולא הסכימו להרפות
נגישות