בחודש מאי האחרון, אחרי 3 שנים שבהן לא הגיעה לבית הספר, קבע בית משפט השלום כי ההורים לא עשו דבר כדי להסגיר את לימודיה של בתם. כמו כן נקבע, כי במהלך תקופה זו התעלמו ההורים מפניות הגורמים המוסמכים בעניין ולא שיתפו פעולה עמם במציאת פתרון חלופי בעבור הקטינה. בית משפט השלום לא קיבל את טענות ההורים כי עשו כמיטב יכולתם כדי שבתם תלמד באופן סביר, וגם דחה את טענתם להגנה מן הצדק. הוא גם דחה את טענותיהם על ליקויים בטיפול בבתם בבית הספר, וקבע כי לא די בכך שההורים אינם שבעי רצון מהמסגרת החינוכית כדי להצדיק את אי הגעתה ללימודים.

על זוג ההורים נגזרו חודשיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים, קנס של 5,000 שקלים כאמור (או 40 ימי מאסר), והם נדרשו למסור התחייבות בסף 10,000 שקלים כל אחד כערבות לכך שלא יעברו שוב על חוק לימוד חובה במשך שנתיים. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור בני הזוג על החלטתו של בית משפט השלום, ואף קבע שהעונש שנקבע הוא עונש מקל, יחסית.

ההורים שלא הסכימו לייצוג משפטי כלשהוא, פנו לבית המשפט העליון. בבקשתם שבו על עיקרי טענותיהם כפי שהועלו בדיונים הקודמים בעניין הסיבות שבגינן הוציאו את הקטינה מהמסגרת החינוכית שבה למדה בעבר, הפגמים הפרוצדורליים שנפלו בהליך, לטענתם, וכן בדבר קיומה של הגנה מן הצדק העומדת לזכותם.

לאחר עיון בבקשה ולאור קביעת בית משפט השלום בהכרעת הדין כי המבקשים שניהם אינם עובדים לפרנסתם, והחשש הכבד כי העונש שנגזר עליהם יפגע, בסופו של דבר, בילדיהם הקטינים, הורה בית המשפט העליון לעיריית נס ציונה, להגיש תגובתה בעניין חומרת העונש שנגזר עליהם. בתגובתה טענה העירייה, כי אין להתערב בחומרת העונש. זאת משום שההורים לא הציגו נסיבות אישיות המצדיקות הקלה בעונש.

בדיון שהתקיים בעניין חומרת העונש שבו הצדדים על עיקרי טיעוניהם. כמו כן עלה כי בתם של המבקשים לא מתייצבת גם כיום לבית הספר ושוהה בביתה, זאת, לטענת ההורים, בשל רצונם לשלבה במסגרת חינוכית המספקת את צרכיה. אולם, העירייה הדגישה כי ההורים סירבו להצעות החלופיות שהוצעו להם, וכי מאז החל ההליך הגיעה הקטינה לגיל חטיבת הביניים וממילא אמורה הייתה להחליף מסגרת חינוכית – אך ההורים עדיין מסרבים לשלוח אותה לבית הספר.

בהחלטתו לקבל חלקית את הערעור כתב אלרון: "דומה כי הטלת עונשי קנס על כל אחד מהמבקשים על סך של 5,000 שקלים, לצד התחייבויות המסתכמות ב-20,000 שקלים, וכן עונשי מאסר מותנים, עלולים להוביל לבסוף לפגיעה חמורה בארבעת ילדיהם – אשר שלושה מהם קטינים, ולכולם צרכים מיוחדים. זאת, בפרט בשים לב לקביעת בית משפט השלום בהכרעת דינו, שלפיה המבקשים שניהם אינם עובדים לפרנסתם, ומקדישים את זמנם לטיפול בילדיהם. בנסיבות ייחודיות אלו, תשלום הקנסות על ידי המבקשים עלול לגרוע מיכולתם לטפל בילדיהם; ואילו אם לא ישלמו את הקנסות כדין, הדבר עלול להוביל למאסרם באופן שלא יאפשר להם לטפל בילדיהם, כך גם בעניין ההתחייבויות שהוטלו על המבקשים ועונשי המאסר המותנים, אשר עלולים להוביל למאסר המבקשים אם יתמידו בהתעקשותם שלא לשלוח את בתם הקטינה למסגרת חינוכית כדין".

השופט אלרון קבע עוד כי העונשים שנגזרו על זוג ההורים עלולים להחטיא את תכליות הוראות חוק לימוד חובה, ובראשן הבטחת טובת הקטין, תוך טיפוחו וחינוכו. "שוכנעתי כי בסופו של יום – על אף קשיות העורף של המבקשים – כל מעיניהם נתונים לטובת הקטינה. מאמצים אלו לתמוך בבתם ודאי אינם קלים – וזאת בפרט כאשר אף יתר ילדיהם בעלי צרכים מיוחדים. אודה כי ליבי עם המבקשים. הנטל המוטל עליהם – כמו גם על הורים אחרים לילדים בעלי צרכים מיוחדים לעיתים כבד מאוד מנשוא, והתנהלותם היום-יומית תוך דאגה לילדיהם ראויה להערכה רבה. בהתאם לכך, נכון להעניק להורים אלו – ולמבקשים בפרט – כל תמיכה וסעד אפשרי על מנת להקל עמם", כתב השופט אלרון, "אני סמוך ובטוח כי רשויות הרווחה וגורמי החינוך ימשיכו למלא מלאכתם נאמנה, ולפעול אל מול המבקשים למציאת פתרון עבור הקטינה וצרכיה, תוך מאמץ לפעול בשיתוף פעולה עם המבקשים לשם כך. טוב יעשו אפוא ההורים אם יפנו פעם נוספת לגורמים המוסמכים ויפעלו בשיתוף עימם למציאת פתרון לבתם הקטינה, מתוך הבנה כי חוק חינוך חובה מחייב שינוי בהתנהלותם – וכי אם לא יעשו כן, עלולות להיות לכך השלכות חמורות להם ולילדיהם".