נדמה שהשיח הציבורי בישראל הגיע למחוזות של טמטום שאפילו אנחנו לא היינו מאמינים עליו. המשחק בזמן האחרון, וזה רק הולך ומתגבר, הוא לגנות בתוקף, ואז לדרוש מייד מאחרים לגנות, או לנזוף בהם אם לא גינו מספיק מהר.
בקיצור, כמו הפוליטיקה שלנו, רוב השיח הציבורי בישראל נראה כמו תנועה מגונה.
שיח הגינויים החליף את הדיון על מהויות, תפיסות עולם או המציאות עצמה. אם חברת כנסת לא גינתה מספיק מהר את הפיגוע, כנראה שלא אכפת לה. אם שר הביטחון לא מגנה אלימות נגד אזרחים פלסטינים, אולי הוא בעד זה?
כולנו בתוכו. מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה. באותה טרחנות אינסופית המודדת מי גינה את מי, מתי, למה והאם זה אכן גינוי אמיתי או שהוא סתם מחרטט.
סוד: כולם סתם מחרטטים
המשחק הזה הפך להיות חלק חשוב מהדיווח התקשורתי – כי למה לדווח על מהות, אם אפשר לרכל, לעורר קצת זעם קדוש מאחד הצדדים ואולי לגרוף כמה לייקים, או כניסות, או עצבים מיותרים של אזרחים עמלים וטרודים?
הנה לדוגמה, וזו סתם דוגמה, וויינט הוציאו פוש השבוע: "ח"כית ערבייה גינתה את פיגוע הירי, בליכוד דורשים תגובה דומה מרע"מ". האם יש בידיעה הזו משהו ענייני? פסיק אחד שאינו מטומטם, או מספר על טמטום מיותר, או מנסה לחמם קטטה מטומטמת בכוח כדי שיהיה לו על מה לדווח?
זה משחק מטומטם, והיינו מציעים דרכים להעלים אותו, אם היו לנו. אבל אנחנו לא פה בשביל לפתור בעיות, אנחנו כאן כדי להצביע עליהן ואם אפשר לבזות את התופעות המוזרות הללו, שתמיד יזכירו לנו שמה שלא יהיה, הכל, אבל הכל, מטומטם.
