מה היה קורה אם היינו לוקחים את כל אותן מאות נשים שצעדו בלב תל אביב ביום שישי האחרון, כשהן עוטות על גופן בגדים קצרים, חלקן עם חזה חשוף, קוראות בקול גדול: "לא זה לא", והיינו מעבירים אותן נניח לירוחם, שלומי או כל מקום על בפריפריה הגיאוגרפית של מדינת ישראל?
הנשים הללו מכריזות כי הן צועקות בשביל אלו שאינן יכולות לצעוק, הן צועקות את הצעקה של אלו שנאלצות לשתוק, כי אין להן קול, כי לא שומעים אותן. הן רחוקות, מוחלשות, מפחדות. אך כרגע עושה רושם שהצעקה נשמעת רק בלב תל אביב, המעוז החילוני, הפתוח והמקבל של מדינת ישראל. האם קולן נשמע מעבר? האם לצעדת השרמוטות יש איזושהי השפעה אמיתית על השיח?
שום דבר הוא לא הזמנה לאונס
השלטים בצעדת השרמוטות מדברים על אמון נשי ואחווה. "אני מאמינה לך", הן מכריזות. "שום דבר הוא לא הזמנה לאונס", הן צועקות. וצודקות. וכמה כיף שאפשר לצעוק את זה בלי פחד בשעות הצהריים כשאת מוגנת בסביבה בטוחה.
תמונות ענק של מטרידים סדרתיים ואנסים מורשעים, בצבצו בין המוני הנשים בוורוד. הצעדה הכי פמיניסטיות שיש, הן מכריזות על עצמן. אך האם לפמיניזם שכזה יש גם מקום בשכבות המוחלשות של המדינה? האם קולן נשמע גם מעבר לעיר ללא הפסקה? כמה מהמששצצפות היו לוקחות חלק אם המצעד היה נערך בעיר שממנה היגרו לתל אביב?
מהצד השני של רחבת הבימה מפגינות נשים אחרות. הן כבר לא ילדות או נשים צעירות. הן נשות ארגמן – איגוד החשפניות. כן, גם לחשפניות מותר להתאגד וגם להן יש הזכות להשמיע את קולן. "בעזות מצח הן מתחילות את המצעד העאלק פמיניסטי הזה לא פחות מאשר ברחבת הפוסיקט לשעבר, שזה לגמרי לדחוף אצבע בעין לכל החשפניות המובטלות", הן אומרות. נשות ארגמן רוצות לעמוד על זכותן לעסוק בחשפנות כמקצוע לגיטימי. אבל אל תתנו לשרמוטות בוורוד לבלבל אתכם, בין שני המחנות איבה גדולה. אך האם נשות ארגמן לא צודקות? מי יצעק עבורן?
מה לגיטימי ומה לא? שרמוטה או חשפנית? לכל אחת זכותה על גופה – אך מתי יעמדו הנשים על זכותן של נשים במקום שהוא אינו מרכז תל אביב? ובכלל נראה כי כל המהפכות וההפגנות מתרחשות בלב העיר, כי אף אחד לא בטוח כמה באמת יגיעו כשזה לא יהיה במרחק הליכה מהבית?