כאחד האדם: בנימין נתניהו בשדה התעופה
הרשת הוצפה בתחילת השבוע בתמונות של יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו יושב על מזוודה בשדה התעופה בארה"ב, בסיטואציה שמוכרת לעייפה, תרתי משמע, לכל מי שנסע אי פעם לחו"ל. אז אני לא אצטרף לקולות שמילאו את הרשתות – לא לאלה של האמפתיה והכעס על ההשפלה, כמובן, אבל גם לא לאלה של השמחה לאיד, של תחושת הניצחון, של ההנאה לראות אדם נופל מגדולתו. יחד עם זאת אני כן אגיד – שאני מאוד אוהבת את התמונה.
אמנם יש הצדקה בהנאה לראות אדם בבירא עמיקתא, לאחר שהוא כה ביזה וניצל לרעה את האיגרא רמא שלו, אבל לא בגלל זה אני אוהבת את התמונה הזו. אני גם לא רואה אותה ככזו מביישת ומשפילה.
התמונה הזו היא תמצית הדמוקרטיה. ולכן היא משמחת במיוחד.
היא מסמלת יותר מכל את שיטת הממשל שבה כולם שווים ואיש אינו מורם מעם. את עקרון הגבלת השלטון, שמטרתו למנוע עריצות ושרירותיות. את העקרונות שאנחנו נלחמים לשמר.
התמונה הזו מזכירה לנו את העובדה שראש ממשלה הוא אדם ככל האדם. אדם. שפשוט ממלא תפקיד. אדגיש – הוא ממלא את התפקיד, הוא לא התפקיד בעצמו. והתפקיד, כידוע, זמני. זהו תפקיד רם, חשוב ומכובד, אבל הוא אינו בבעלותו הנצחית של איש.
זכויות רבות נלוות לתפקיד ראש הממשלה, אין חולק על כך, זכויות שנשארות עם נושאו גם לאחר סיום תפקידו, עת נוספת לתואר שלו המילה 'לשעבר'. גם הכבוד נשאר, איש לא ייקח את זה ממנו (מלבד הוא עצמו. ומה שיוכח או לא יוכח בבית המשפט שעשה, לכאורה), אבל בסופו של דבר מדובר באדם, שעם סיום תפקידו מחזיר גם את כל המעטפת שסיפק התפקיד.
אבל למה זה כל כך מוזר לנו?
העובדה שהתמונה עוררה כאלה הדים ורגשות – חיוביים ושליליים – צריכה לגרום לנו לחשוב. מה עשו לנו ולתודעה שלנו במשך השנים האלה, שגורם לנו לראות בתמונה רגילה שברגילות, שגרתית שבשגרתיות, כה משפילה?
במשך שנים פומפמה לנו תודעת ה"ביבי מורם מעם", "ביבי המלך", עד שמראהו, בסיטואציה אופיינית לכל אדם, מעוררת כאלה אמוציות – חמלה וזעזוע בקרב אוהדיו ומעריציו, ושמחה כזו או אחרת בקרב מי שחיבבו פחות את פועלו של השליט. כך או כך, משהו התעוות בתודעה של כולנו.
אז שוב נזכיר. במדינת ישראל אין מלך. בנימין נתניהו אינו ולא היה מלך. דם אדום כשל כולנו זורם בעורקיו, התפקיד לא ניתן לו כזכות מולדת ולא יעבור בירושה לצאצאיו. הוא אדם שמילא תפקיד ציבורי רם, אולי הרם שבהם, ועכשיו התפקיד עבר לאדם אחר, והוא יצטרך להתרגל לחיים כאזרח מן השורה. ומשפחתו – כמשפחה מן המניין. וזה ממש ממש בסדר.
ובואו, המתנה בתור בשדה התעופה בדרכך לחופשה, אינה חומר ממנה מורכבות הטרגדיות הגדולות של החיים.
מה לנו לגינוני מלכות?
התמונה הזו של נתניהו, יושב על מזוודה בתור בשדה התעופה, עם מבט מעט מותש כיאה לסיטואציה, מתחברת לתמונות שאנחנו שמחים תמיד לראות במדינות דמוקרטיות אחרות בעולם – שבהן ראש או ראשת המדינה מתנהלים כאחד האדם: רוכבים על אופניים לעבודה, מטפלים בילדים שלהם, קונים לעצמם קפה. התנהגויות אנושיות שלא פוגעות בתפקודם כראשי מדינות מצליחים ומצליחות. ולהיפך.
הנה למשל ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, שצולם רוכב על אופניו, כעניין שבשגרה. ולא כחלק מאיזה מסע יחצ לג'ירו או לעצמו.
📹 | Dutch Prime Minister Mark Rutte was seen cycling on the streets of the country.pic.twitter.com/cmeAIcrjnh
— EHA News (@eha_news) June 19, 2020
וג'סינדה ארדרן, ראש ממשלת ניו-זילנד ואישה מדהימה באופן כללי, בתמונה אמיתית מהחיים – עם הילדה ובן-הזוג. כאחת האדם.
A good question for the be kind #NZ PM Jacinda Ardern – will she hire a convicted/rehabilitated paedophile to baby sit Neve, and lead by example ?@jacindaardern pic.twitter.com/AayxTVdD2t
— Media Man (@TheWarRoomNZ) November 17, 2020
התמונה הזו של נתניהו הזכירה לנו שלא במדינה מלוכנית אנו חיים. שהראוותנות והפזרנות אליהם ניסו להרגיל אותנו – אינם לא חלק מחוקי המשחק. זה גם כל כך לא בהלימה לאופי הישראלי. אנחנו, עַם הדוגרי והאותנטיות והפשטות. מה לנו ולגינוני המלכות הזרים האלה?
וחשוב לא פחות
ערך גדול נוסף העניקה התמונה ההיא: קריאת השכמה ליקיצה מהמציאות המדומה, עבור כל מי שעדיין מתעקשים לכנות את נתניהו "ראש הממשלה". אולי ויזואליזציה של המציאות תסייע בקבלתה.
