הסתכלתי אל הדילר. זה חייב להיות הדילר. הוא נעץ בי מבט חסר סבלנות. כנראה שאני צודק.

"לא, תביא לי 1600".

העצבים – והמחיר

אני אחסוך מכם את סיפור הפוקר הבא – הפסדתי את 1600 השקלים האלה כי אני אידיוט מוחלט. מלכתחילה לא הייתי צריך להיכנס עם כל כך מעט כסף, וגם את ההשוואה שגמרה אותי סופית עשיתי עם יד בינונית ביותר, בעיקר כי הבחור שנגדו שיחקתי עצבן אותי בכך שנעלם כל פעם שהגיע תורו לשלם את הבליינדים, וממש רציתי לתפוס אותו על בלוף. התרסקתי מנטלית, נתתי לרגש להשתלט על קבלת ההחלטות שלי, ולזה כבר לא היה שום תירוץ.

נפלטתי שוב אל השכונה התל אביבית העצובה. בעיר הזאת הצליחו להפוך את המסכנות לטרנד, ואזורים כעורים ומיושנים תמיד מאיימים להיות הדבר הגדול הבא, אבל באזור הזה המסכנות הייתה מהסוג הישן, הבלתי הפיך. כל האנשים שחלפתי על פניהם נראו שבורים, ואני הייתי גם, השמיים נראו כמו אחרי שואה גרעינית, למרות שהם היו עם כוכבים לבנים והכל. אפילו הרמזור הגבוה נראה כמו יצור בודד בעולם.

נעצרתי ליד כספומט. היה לי כרטיס חזור לרכבת, אבל נשארתי בלי שקל והייתי חייב להכניס משהו לפה אחרי כל הדמורליזציה הזאת. "יתרתך אינה מאפשרת משיכה", הודיע המכשיר בקורקטיות. שוין, נאכל משהו כבר בבית. הייתי צריך לראות את זה בא. כבר חודשיים שלא הכנסתי שקל לבנק, את כל הרווחים שלא השקעתי בתשלומים השוטפים השקעתי בסגנון חיים בזבזני של ההיי רולר שחשבתי שאני ובבנקרול שלי, אותו הפסדתי עכשיו.

עכשיו זה היה ברור, קיבלתי את העונש הראוי על הדגנרטיות שלי. פתאום יכולתי לראות את הגרפיטי הצמוד לכספומט: know hope. הגרפיטי הזה, שני הסודנים המחייכים שחלפו מולי, אפילו המכוניות שננהגו בכביש בצורה לגמרי רגילה – הכל נראה לי כלעג על עצם קיומי.

בחזרה למציאות

כמובן שגשם התחיל לרדת כדי להשלים את התמונה. גשם ישראלי, קצר ואלים, מכה במדרכה בטיפות גדולות, אבל באופן בלתי מוסבר אחרי כמה שניות התחלתי להרגיש איך בזכותו כל החושים שלי מתחדדים. הרמתי את הראש אל השמיים, נותן לטיפות להתרסק עלי, כמו כפילים נוזליים של אור. המשכתי להתקדם לכיוון תחנת הרכבת בצעדים מדודים כשכולם מסביבי רצים בתזזיתיות עם שקיות על הראש. זה בסדר, אני עדיין פוקריסט, אלכימאי, מחר אלך לראובן ושוב אייצר כסף מכלום.