ממש עכשיו, ב-1 ליולי, נגמרת רשמית תקופת החל"ת, והבטלה הגדולה תגיע לסיום. תחושת החופש הגדול שפוקדת את ישראל כבר למעלה משנה, מאז החלה הקורונה, תפוג בדיוק ביום תחילת החופש הגדול של הילדים. מה יהיה עם אוכלוסייה שלמה שהתרגלה לא לעבוד ולקבל על זה תשלום? יצאתי למכה של מחוסרי העבודה – חוף הים. במשך דקות רבות ניסיתי, ונכשלתי במשימה שלי – לשכנע אותם להצטלם.
בחור עם ראסטות סטייל מוש בן ארי וכלב גדול סיפר לי שאמא שלו חושבת שהוא עובד בוולט, והוא מפחד שהיא תראה שהוא למעשה מתפנן על החיים בחוף הכלבים. ״אחי, אין סיכוי שאמא שלך קוראת אותנו! אנחנו באנדרגראונד! הכי איזוטרי בעולם!״ גערתי בו. הבחור, אליו אתייחס כרגע כ-ד׳, אמר לי שזה לא משנה כי אמא שלו נמצאת בכל מקום.
אם כבר מדברים על נשים בגיל הזהב שנמצאות בכל מקום, שמחתי מאוד לפגוש בחוף חבורת נשים בוגרות ברם פרועות, שישבו בביקיני עם שולחן ועליו פחיות XL, סיגריות וקופסת סוכריות של זקנים (שרק השם יודע מאיפה הן מגיעות, אני בחיים לא ראיתי סוכריות כאלו למכירה בסופר. אתם יודעים על מה אני מדבר. הסוכריות הצבעוניות שיש להם טעם של שנות ה-70, כנראה כי אז הן יוצרו. אני משוכנע שמדובר במזימה).
בכל מקרה, חבורת הקשישות סיפרו לי שהנכדים שלהן עובדים בשלל עבודות רציניות ומכובדות במשרדי הייטק נוצצים וממוזגים. יפה להם. אני לעומת זאת, ממשיך לשוטט מיוזע, מיובש ושרוף למחצה. אחרי עשר דקות של הליכה חסרת מעש נתקלתי בחבורת אמריקאים שנמצאים בארץ עם ״תגלית״ והתחננו להתראיין. ״כאן זה בית כאן זה לב!״ הם צרחו ממעמקי נפשם בעוד אני בוכה מבפנים.
שאלתי אותם אם הם שמעו על החל״ת בישראל וכמו אמריקאים טובים, נכנסו לדיון והניחו מיידית שהם יודעים הכי טוב. גוד בלס אמריקה. בכל מקרה, לא נתקלתי ביותר מידי חלתניקים מלבד הכפיל של מוש וזה דווקא מעודד למדי. במקום להימרח על חוף ולשתות בירה גרועה במחיר מופקע, ככל הנראה הם לאט לאט מתאפסים על עצמם ומוצאים עבודה בה הם מוכרים בירה גרועה במחיר מופקע לתיירים. וזה כל היופי בישראל. יחי העבודה.
