אבל בהחלט אפשר לשמוח, ואפשר לברך, ואפשר להתבונן בדבר האדיר שקרה פה ולומר בפה מלא: ממשלת השינוי היא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות למדינת ישראל.

הממשלה הזו היא הדוגמא האישית שהמדינה זקוקה לה: לפיוס ולאחדות. לא במילים, במעשים. בעצם קיומה.

בתחילה התייחסו אליה כאל ברירת מחדל, לא האפשרות האידיאלית וגם לא האופטימלית אלא מוצא אחרון. ואני אומרת – לא. הממשלה הזו, על מורכבותה, היא-היא הדבר הכי נכון, הכי מתאים, הכי טוב כיום למדינת ישראל. דוגמא חיה לאחוות השבטים המיוחלת שעל עקרונותיה הוקמה המדינה.

אם נצא רגע מהקונספציה המקובעת שממשלה צריכה להיות הומוגנית, שחייבת לייצג עמדות של "צד אחד" ולנהל מדיניות חד צדדית, אולי נצליח לראות שממש לא צריך את זה. הרי בכנסת, למשל, נדרשים בעלי דעות שונות לקיים שיח על מנת לנווט את הספינה יחד. בכל ועדה, בכל גוף מבקשים לקיים איזון, ייצוג הולם למגוון האנושי האדיר שמרכיב את המדינה שלנו. גם ברחבי הארץ עצמה – בכל עיר, בכל שכונה – נדרשים אנשים שונים בעלי דעות שונות לקיים חיים משותפים. זו הרי המטרה העליונה של כל המפעל הציוני – שבת אחים גם יחד – שבטים שונים שחברו למען מטרה משותפת. הקמת בית משותף. אז מדוע שהממשלה לא תצליח להתקיים ככה? ואולי זה עדיף? אולי זו שיטה טובה יותר מאשר ממשלה שמושכת לכיוון אחד?

אנחנו שרים כל כך יפה על שבט אחים ואחיות, רקמה אנושית אחת, עם אחד עם שיר אחד אנד אול ד׳את קראפ. אז למה שהממשלה לא תהיה שיקוף של כל הטוב הזה, מודל לחיקוי איך זה יכול וצריך לעבוד?

יש דבר כזה אנחנו. יש דבר כזה אחדות ישראלית. קרוב אלינו הדבר מאוד. הגיע הזמן שתהיה לנו ממשלה שמדברת בשפה הזו ועובדת בשביל מדינת ישראל.

— יאיר לפיד – Yair Lapid🟠 (@yairlapid) May 31, 2021

דווקא ספינה שלא יכולה לעשות תנועות חדות תשוט בצורה רגועה יותר, לעיתים המגבלות יכולות לייצר איטיות מבורכת. ויש כל כך הרבה עבודה שצריכה להיעשות במהירות שיוט. כל כך הרבה עשייה חשובה ודחופה בנקודות ההשקה. אז קרוז קונטרול זה מה שאנחנו צריכים עכשיו. מצב החירום, הצורך האקוטי להתאחד מימין ומשמאל כדי להחליף את השלטון הרקוב, מאלץ לחשוב מחוץ לקופסא ולהקים משהו שאולי, אולי הוא הרבה יותר נכון לנו עם ייחודי שכמונו.

הזדמנות לשבור את החומות

אתם שומעים את עבאס מדבר, שומעים מנהיגים נוספים בחברה הערבית מדברים על שייכות, על תקווה. אתם שומעים נציגים ממפלגות הימין, שאיש לא חלם לשמוע מהם ביטויים כמו הזדמנות לחיבור, הושטת יד, מטרות משותפות, בדברם על יחסי יהודים-ערבים. אתם שומעים הדים חיוביים מפגישה בין מיכאלי לשקד, משיח בין לפיד לסער, שומעים דיבורים על פשרות, על הסכמות, על הליכה משותפת, כשכל האווירה היא של הקשבה ושילוב ידיים.

כשמביטים בכל אלה אי אפשר שלא להתמלא תקווה. שאולי יש סיכוי לשבת אחים ואחיות הזה, לקיבוץ הגלויות וכוך ההיתוך וחיבור בין אנשים מרקעים שונים, עם דעות שונות, שמצליחים לקיים חיים זה לצד זה. שאולי נוצרה פה הזדמנות של פעם בדור לייצר משהו אחר ושימנע חורבן.

תסתכלו על התמונות של עבאס ובנט יושבים יחד. הייתי אולי מעדיפה שישבו שם איימן עודה או אחמד טיבי אבל עבאס איט איז, אז עבאס. כמה מטורף ונהדר ונפלא שהשניים האלה, לכאורה הכי רחוקים זה מזה בכל נושא אפשרי, יושבים יחד בחדר ומצליחים לדבר, להגיע להסכמות. מבינים שיש להם מטרה משותפת, שיש פה דבר שהוא גדול יותר מהמחלוקות. קיראו שוב את הכותרת "שקד נפגשת עם עבאס". איילת שקד נפגשה עם מנסור עבאס. אפשר בבקשה להתרגש מזה? תחשבו על זה רגע ותראו כמה זה אדיר. כמה תקווה יש באילוץ הזה. כמה טוב יכול לצמוח מהנסיבות שאילצו את הממשלה המוזרה הזו.

וגרה מיכאלי עם בנט, ונמרה עם גדי תרבץ.

אני תמיד אופטימיסטית באופן מיוחד, אבל הפעם, אני חושבת שיש סיבה טובה להאמין.