הפרשה החלה ב-2017, עת אלשיך כיהן כמפכ"ל. בכתבה באתר 'הארץ' נכתב כי אלשיך כינה את הקצינה 'עבריינית' בפורום מצומצם של עיתונאים. בא כוחה פנה אל הנתבע בבקשה לחזור בו מדבריו ולהתנצל בפני התובעת ובמידה שלא תימסר התנצלות מטעמו איימה התובעת שתיאלץ לפנות לערכאות משפטיות.

על אף ההנחה של התביעה על פיה "…יש להניח שהכתב לא היה ממציא את הדברים החמורים מדמיונו…", קבעה השופטת כי אין די בפרסום הדברים באתר האינטרנט של "הארץ" כדי להוכיח כי הנתבע אמר את הדברים המיוחסים לו כלשונם וביחס לתובעת.

"התובעת קושרת את הפרסום שהיא מייחסת לנתבע, לחשדות לכאורה כנגד וההליך המשמעתי אשר מתנהל נגדה במשטרת ישראל. עם זאת על אף שהרקע האמור יש בו כדי לבאר מדוע אמירה כזו הייתה יכולה להינתן פוטנציאלית על ידי הנתבע, אין בתיאור הרקע לבדו, על מנת להוכיח כי הנתבע אכן כינה את התובעת עבריינית", נכתב בפסק הדין.

עיתונאים שזומנו סרבו להפר את חיסיון המקורות ולהעיד על תוכן המפגש. לאחר שבמסגרת ההליך העיד הנתבע, קבע בית הדין כי מצא את עדותו מהימנה וכי בניגוד לטענת התביעה, אין מדובר בעדות כבושה אלא בהרחבה של האמור בתצהירו של הנתבע.

בית הדין קבע כי "התכלית בבסיס מתן החיסיון היא קיום משטר דמוקרטי, אשר חופש הביטוי הינו נדבך חשוב לקיומו וסטייה מכך מצריכה עמידה בתנאים המצטברים המנויים בפרשת ציטרין, בדבר רלוונטיות, מהותיות ונחיצות, תנאים אשר היה מקום לבדוק אותם באם הייתה מוגשת בקשה מתאימה כאמור, מבעוד מועד, במסגרת ההליך.

נוסף על האמור לעיל, בהתאם להוראה המצויה בתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, הפרטים הנמסרים בפגישות שהינן 'אוף דה רקורד' אסורים לפרסום. מקובלת עלינו עמדת הנתבעים על פיה הנתבע איננו מסתתר מאחוריי כללים אלו, אלא מתכחש הוא לעצם האמירה".

לסיכום קבע בית הדין כי "על יסוד האמור לעיל, המסקנה העולה מהתמונה בכללותה היא כי התובעת לא הרימה את הנטל על מנת להוכיח שהנתבע אכן כינה אותה "עבריינית" בתדריך עיתונאים שהתקיים בפני פורום מצומצם של אנשי תקשורת. לפיכך דין התביעה להידחות".