תומא סלימאן נחשבת לפעילה פמיניסטית בולטת. היא ייסדה את עמותת ”נשים נגד אלימות” ופעלה להקמת המקלטים הראשונים בישראל לנשים ערביות מוכות ולנערות ערביות במצוקה. כמו כן הקימה מרכז סיוע לנפגעות אלימות פיזית ומינית והובילה את המאבק לתעסוקת נשים ערביות ולייצוגן בגופים ציבוריים.

בהישגים הפוליטיים הבולטים שלה ניתן למצוא את את קידום החקיקה של שלושה חוקים עוד בטרם נבחרה לכנסת: חוק בנושא בתי-דין לענייני משפחה, חוק להעלאת גיל הנישואים מ-17 ל-18 וחוק המעודד ייצוג נשים במועצות המקומיות ובעיריות.

למרות שהיא עוסקת בתחומים קשים כמו אלימות נגד נשים ואולי דווקא בגלל זה, לתומא סלימאן יש הומור עצמי. לא מתרגשת מהקנטות ועקיצות ומשתדלת לענות ביושר אך בנעימות. "אני אוהב אותך, אבל בחיים לא אצביע לך", אומר לה בחור צעיר כשהיא מגישה לו פלאייר. "אז איך אתה בדיוק אוהב אותי", היא עונה לו בחיוך, ושוברת עוד שכבת קרח קטנה.

אחרי נסיונות שכנוע של בוחרים פוטנציאליים אחרים, היא מתפנה גם אלי. איך אתם מתכוונים לשכנע את הקול היהודי, אני שואל. "אנחנו מביאים איתנו לפוליטיקה ערכים שכל אדם נורמלי רוצה לראות", היא אומרת תוך כדי צעידה נמרצת, שמזכירה לי שוב כמה אני לא בכושר. "ערכים של דמוקרטיה של שוויון של סוציאליזם במובן של תמיכה בשכבות החלשות. אנחנו רוצים לסיים את הכיבוש".

במה זה שונה מהעבודה וממרצ, אני מתעקש. היא עוצרת. "יש הבדל", מבהירה מיד, "כאשר אנחנו מדברים על סיום הכיבוש אנחנו מדברים על סיומו במובן שיבטיח לי ולך וגם לתושבי רמאללה שלום אמיתי", היא אומרת ודוהרת קדימה לעוד סמול טוק עם קבוצה של צעירים.

 ממרכז הרב אל הרשימה המשותפת

תומא סלימאן לא הגיעה לבד אל הסיור הזה, והיא מלווה בכעשרים תומכים מהמטה בשפה העברית. אחד מהם הוא ג'סי בורק, שלמד בעבר בישיבת מרכז הרב החרדית לאומית וזו שמזוהה עם הימין הישראלי בואכה סמוטריץ' ובנט. אני תופס אותו לשיחה קצרה ומנסה להבין מה גרם למהפך העצום הזה בתפיסת עולמו.

"החיבור שלי למשותפת נובע מכך שהם המיעוט החלש ביותר בישראל הערבים הישראלים והפלסטינים". הוא מסביר, ומוסיף כי הוא  פעיל במשותפת מאז הקמתה ב-2015. ומה יהיה בבחירות, אני שואל. "נראה לי שנקבל עשרה מנדטים אבל אנחנו אמורים להיות 40 מנדטים", הוא מפגיז בחזרה, "יש 4 מיליון אזרחים שהם תחת שלטון ישראלי, אך אין להם זכות לבחור ולהיבחר. אני בעד מדינה אחת לעם אחד".

ג'סי חוזר לענייניו ואני מצליח לתפוס עוד כמה שניות עם הח"כית, ולרדת לליבת הביקור שלה בעיר העברית הראשונה. את יכולה להבין את הקושי שיש למצביע היהודי עם בל"ד, אני מתאגר אותה. "לא", היא משיבה בפסקנות קצת מחשידה, "אני חושבת שחלק מהציבור מאמץ לעצמו חלק גדול מהפרופגנדה של התקשורת הישראלית בנושא בל"ד".

אז הנה, יש לך הזדמנות פז להסביר לתקשורת, אני אומר לה. "כשאני אומרת שאנחנו מביאים ערכים של שוויון ואזרחות מלאה אלה הם הערכים של כל הרשימה המשותפת כולל בל"ד", היא ממשיכה לירות סיסמאות בלי לענות באופן ישיר על השאלה. אבל אני לא מוותר. כדור שלישי לשואה, אני מסביר לה, חשוב לי לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית. "ברגע שאתה אומר לי שהמדינה תהיה יהודית ודמוקרטית בוא תסביר לי למה אתה מתכוון", היא עונה בתקיפות, "במצב הזה אין מה לדבר על דמוקרטית, אתה עדיין הולך עם הסיסמה הזאת? מה שנשאר מהמדינה הזאת זה שהיא נשארה יהודית במובן של יהודית שמדכאת את האחר שנמצא בתוכה".

אין דבר כזה מדינת לאום דמוקרטית?

"יש. אבל מה שנשאר מהמדינה הזאת היא מדינה יהודית לא דמוקרטית. אף אחד לא מדבר על לסלק יהודים מכאן, אבל בינתיים הם לא הקורבן במדינה. בינתיים יש אפליה וגזענות, והיא מהצד היהודי אז אי אפשר לדבר כעת על היהודים כקורבן נרדף".

לא בטוח שח"כ סלימאן סיימה איתי, אבל צוות הקמפיין מסמן שיש צילומים בנעמ"ת וצריך לזוז.

ח"כ מזדרזת למקום הבא לא לפני שהיא אומרת שהשטח מנומנם כנראה בגלל הקורונה, גם אני מתרשם שרוב האשנים ברחוב התעניינו יותר באפשרות לקנות פלאפל או בורקס לאחר כמעט חודש בבית מאשר לשמוע עוד חברת כנסת שמנסה להתחרות על קולם ועל ליבם. לא ברור אם ביקור כזה יהיה אפקטיבי גם בעתיד, אבל בטוח שהטיימינג לא תרם להצלחתו.