אז איפה הפמיניזם פוגש אותך?
בחירתה של מרב מיכאלי לראשות מפלגת העבודה הזניקה את המפלגה בסקרים, והביאה רבים ורבות לחזור ולתמוך בה. למיכאלי נקשרים בימים אלה כתרים רבים, ויש המדברים על כך שהיא לא רק מצילה את מפלגת העבודה, אלא את גוש השמאל כולו.
האישה שלא בחרה בדרך הקלה, שסירבה לוותר על הדברים שהציקו לאחרים בעין ובאוזן, ושרבים כל כך ידעו להסביר לה כמה הם פוגעים בה (השפה השוויונית מגדרית, הבחירות האישיות, הדבקות במפלגה המתפוררת ועוד) – זוכה כעת להערכה אדירה והכרה בפועלה.
אבל – וזה אבל גדול מאוד – לצד כל הטוב הזה, קשה לתאר במילים את כמות השנאה שמופנית כלפיה כי היא אישה, פמיניסטית, חזקה. היא דמון.
שנאה לפמיניסטיות היא לא עניין חדש: "פמינאציות" בלשון העם. מה לא אומרים על פמיניסטיות? שהן שונאות גברים, שהן היסטריות, שהן מוזנחות כי הן לא מורידות שערות, שהן כועסות באופן כללי, ומי אוהב אישה שלא מחייכת כשצריך. אומרים שהן מחפשות פרובוקציות, שהן ממציאות בעיות שכבר לא קיימות ("פעם באמת היה צידוק לפמיניזם אבל די, מה עוד אתן רוצות?"), שהן מנצלות לרעה את חופש הביטוי שניתן להן (תודה באמת) כדי לפגוע בגברים ולהשתלט על העולם (מואאההההה!).
בקבוצות פייסבוק של שונאי פמיניסטיות, ויש לא מעט כאלה, תמצאו את מי שיצליחו לנמק לעצמם למה זה לגיטימי. שיידעו להסביר למה הן הגזימו הנשים האלה עם כל השוויון הזה שהן רוצות. כמה הן הורסות הכול ומה יהיה עם הרומנטיקה. אבל לא רק שם תמצאו את זה – השנאה נמצאת בכל מקום. יש את ה"כן, אבל…" הזה. סבבה מה שאתן עושות, אבל אל תגזימו. ומי שהולכת עד הסוף, עם ההבנה הזו שהיותה אישה לא אמורה להוריד כהוא זה מיכולתה ומהלגיטימציה שלה לעשות כל דבר שבו תבחר (אהלן) – אותה אישה לא באה טוב בעין לכל מיני אנשים.
ההסברים לשנאה רבים – חלקם מנומקים ומלומדים יותר, חלקם פחות – אבל בבסיס כולם עומד אותו עניין: הפחד לאבד את עמדת הכוח. ההתנגדות לוותר עליה. ולמה באמת שמישהו ירצה לוותר על העוצמה שנותנת לו קבוצת ההשתייכות שלו? הפריבילגיה הזו עוברת מדור לדור כבר אלפי שנים, והושגה בהרבה מאמץ (ולא מעט אלימות), אז ככה לוותר? למה שמישהו יהיה מוכן, מטוב ליבו, לוותר על הפרט הזה בביוגרפיה שמראש, נותן לו עדיפות על פני מחצית מהאוכלוסייה? למה שיצטרך להתאמץ יותר מעכשיו? ומה הוא יעשה אם המאמץ שלו לא יספיק?
והנה, כאן בדיוק נעוצה הנקודה.
נדרשת עוצמה לוותר על פריבילגיות שאתה ושכמותך נהנים מהן דורות על גבי דורות, ואשכרה להתמודד עם העולם כשווה בן שווים. זו תכונה שנמצאת רק אצל גברים איכותיים באמת, בעיני עצמם בכל אופן. גברים שלא זקוקים לפקטור הזה שייתן להם עדיפות. כשכל עוצמתך נשענת על הקבוצה אליה אתה שייך, כנראה שאתה בעצמך, כפרט – לא להיט גדול, ואז כל שנותר לך זה ליהנות מעליונות הקבוצה.
האפשרות שניתנת לגברים, לחסות תחת המטרייה הזו של היותם גברים, קבוצת השתייכות שמעניקה להם יתרון, מאפשרת גם לבינוניים שבהם, ואף לגרועים ממש, להצליח בחיים למרות כישוריהם המוגבלים. נקודת הפתיחה שלהם, גם מתחתית בריכת היכולות, היא עדיין טובה יותר מזו של יותר מ-50% מהאוכלוסייה. קחו להם את זה, ועם מה הם יישארו?
אנחנו רואות את זה בבירור – המתנגדים הגדולים לפמיניזם ושוויון יהיו כמעט תמיד אלה שזקוקים לאפליה הזו כדי להתעלות עליך. אלה שאין בכישוריהם האישיים שום דבר להתהדר בו, ושאלמלא ההבדל המגדרי היית אוכלת אותם בלי מלח. רק הדיכוי (והפנמתו בקרב נשים לא מעטות) מאפשר לאותם אנשים ממוצעים להגביה עוף ולהתעלות על נשים, שטובות מהם בכל פרמטר.
זה בא לידי ביטוי בגינת המשחקים של הילדים ובמועמדויות לתפקידים בכירים במשק. הגברים האיכותיים באמת, לא יחושו מאוימים מכללי משחק הוגנים. כשאתה באמת בטוח ביכולותיך וכישוריך אתה לא מפחד מתחרות אמיתית.
זה כמובן לא מודע, זו לא איזו החלטה אסטרטגית, אלא סוג של רציונליזציה שעושה לעצמו הגבר הבינוני, הגבר שגבריותו (כפי שהוא תופס אותה) נעוצה עמוק בדיכוי הנשים שסביבו, כדי להרגיש טוב יותר עם מיקומו על פעמון גאוס, מעבר לנקודת הממוצע. קחו לו את זה, וערערתם את קיומו.
כמעט בלתי אפשרי להתעלם מההקבלה בין שונאי פמיניסטיות, שרואים בהן את השטן, ויודעים לנאום תחת כל עץ רענן כמה אין להן סיכוי, כמה נזק הן עושות ומה הם היו עושים להן, לגברים שהם פשוט לא מי יודע מה כבני אדם. אם אתה מוצא את עצמך מתגרד באי נוחות מול ביטויים של פמיניזם, מתמלא שנאה אל מול אישה שמתעקשת לדבר בשפה שווה מגדרית, ללבוש מה שנוח לה, להתעקש על דעתה ועל זכויותיה, להיות לא נחמדה לפעמים וכזו שבוחרת לא להתעסק במה אתה חושב על איך שהיא נראית ומה היא לובשת, אם כל אלה ממלאים אותך זעם ושנאה – נסה לחשוב מה השריטה שלך, שממנה יוצא כל הרגש הזה. אולי מוטב שתיקח לך הזדמנות, להתבונן קצת טוב יותר, על עצמך.
להיות גבר בשנות ה-50
ויש גם את עניין הפגיעה בחוויית המשתמש.
פמיניסטיות – רדיקליות יותר או פחות, וכל אחת בדרכה – כופרות בתפקידן להנעים את החוויה החושית של הזולת, וזו כבר ממש הרעת תנאים. לגבר שאוהב את האישה שלו מחייכת תמיד, חלקה ולבושה לטעמו, מפרגנת כזו ושמחה, כל הרצון החופשי של הפמיניזם הזה הוא חתיכת פגיעה בת"ש. זה כבר לא עובד עובד להם כמו שצריך. השירות אצלן בכלל לא משהו.
אני תמיד אומרת שהחלום שלי, בגלגול הבא, הוא להיות גבר בשנות ה-50 (לבן כמובן). הכי פינוק. תכלס, אני מבינה למה קשה לרבים לוותר על כל הטוב הזה. אבל באסה, העסקה הזו לא עובדת יותר. לא בעבור כולם.
אז ישנאו אותנו, יתנגדו לזה, יהיו תגובות נגד. אבל על האמת הבסיסית שעליה עומדת כל פמיניסטית, שלכל אחד ואחת יש את הזכות להיות ולעשות מה שיבחרו, על האמת הזו כבר אין מקום להתווכח. ולמרב מיכאלי – עם עמוד השדרה האיתן, עם הדבקות בתפישות שלה בלי להתבלבל, עם האומץ להיות כליא הברקים של כל הדעות החשוכות שמושלכות לעבר הפמיניזם – לא נותר לי אלא להצדיע.
