"רצח במגזר הערבי" נהייתה עוד כותרת שגרתית שחולפת על פנינו במבזקי הבוקר. יחד עם מספר החולים בקורונה וההתחממות הגלובלית, אנחנו מושכים בכתף, ושוכחים. רק שכאן, לא מדובר בתופעת טבע או במגיפה של פעם במאה שנה. מדובר בתופעה אנושית לחלוטין, שבידינו, ויותר מכך באחריותנו – לשים לה סוף.
מספר התירוצים כמעט ומגיע למספר הנרצחים – 89 בשנה שעברה. ובשביל לסבר את האוזן, באותה התקופה נרצחו 48 יהודים. פער דרמטי בהתחשב בכך שהערבים מהווים רק כ-20% מהאוכלוסייה. מדברים הרבה על הצורך ב"שינוי שורשי", ועל "הבדלים תרבותיים". נראה שהשינוי הדחוף הוא אצלנו, בממשלה האחראית לשלום אזרחיה, ולא בקרב האזרחים הערביים, שלרוב הם בסך הכל קורבן של מציאות חיים דחוקה ואלימה.
האכיפה ביישובים הערביים היא זניחה, הטיפול במקרי אלימות לוקה, והענישה – מתבררת כבדיחה. שיחה עם רות לוין-חן, מנהלת שותפה ב"קהילות בטוחות", עמותת יוזמות אברהם, חושפת מציאות עגומה של הזנחה ועוד הזנחה.
"הרצח המשולש שהיה בבקעה אל גרביה לא קרה במקום שכוח. מדובר ברכב שנסע מאחורי אמבולנס וירה בכביש באמצע השרון", אומרת לוין-חן. "אם המשטרה לא תצליח להגיע לעצורים ולראיות – איך אפשר לצפות מהאזרחים הערביים לסמוך על המשטרה?!".
בשנים האחרונות נפתחו רק שבע תחנות משטרה בישובים ערביים. זאת לאחר שהתכנון המקורי היה לפתוח עשרים תחנות, לטובת הגברת האכיפה. אך זו לא הבעיה היחידה. "המשטרה לא באמת עושה כל מה שהיא יכולה כדי לפתור את הסכסוך. נוח להם להעביר את הנושא לוועדת הסולחה, ולטעון שמדובר ב'רגישות חברתית'", מוסיפה לוין-חן.
ועדות הסולחה הן ארגוני מנהיגים ערביים שתפקידם לפשר בין הצדדים, אך לא בידיהם לשלוח פושעים אל הכלא. המשטרה כמעט ולא עושה בנושא, ומתוך מאות תיקים, הוגשו אישומים רק בתיקים בודדים.
גם הענישה מתבררת כאקט סמלי. כחצי מהאסירים הפליליים הם ערבים, אך דו"ח מבקר המדינה מגלה כי רובם יושבים לתקופות קצרות בלבד ביחס לאסירים היהודיים. גם כשמדובר בעבירות חמורות כמו אחזקת נשק לא חוקי או ירי, ממוצע הישיבה בכלא עומד על פחות משנה (!), תקופה לא מורגשת כשמדובר בסדרי גודל של סחר ושימוש בנשק. דו"ח המבקר גילה נתון נוסף מפתיע, לפיו למרות אחוז האסירים הערביים הגבוה, תוכניות השיקום מתקיימות רק בשפה אחת – עברית.
"הגורם מספר אחת למצב, הוא הנשק החם" אומרת לוין-חן, "איתו כל סכסוך נגמר ברצח". אך הפתרונות עדיין לא נראים באופק. בפרויקט משטרתי נרחב נאספו רק שלושים כלי נשק לא חוקיים. מספר מזערי לעומת ההערכות לפיהן בכל בית רביעי בחברה הערבית מוחזק נשק.
ארגוני הפשע מחזיקים את הישובים הערביים קצר. אם מדובר בסכסוך על אדמות, "פרוטקשן", או מריבה בין אישית – הנשק החם וגלגל הכספים הבלתי חוקיים משאיר את האזרחים הערביים בפחד. דו"ח יוזמות אברהם מגלה כי שליש מהאזרחים הערביים חוששים מפגיעה בתוך היישוב שלהם ובמקומות הבילוי. לפי אותו הדו"ח, מסתבר כי רובם המוחלט כלל לא סומכים על משטרת ישראל שתדאג להם. וכנראה שיש להם סיבה טובה.
אך המשטרה היא לא הרשות היחידה שצריכה לפעול. "נער שיודע שהוא בלי אופק לעבודה טובה ולביטחון, רואה בארגוני הפשע מקום מאוד אטרקטיבי, שיכול לפרנס אותו ולתת הגנה", מספרת לוין-חן. "אנחנו צריכים לדאוג לו לחינוך, תוכניות בלתי פורמליות, השתלבות תעסוקתית ואפשרויות דיור. אם לא נתמודד עם הבעיות הללו – המצב לעולם לא ייפתר".
ממשטרת ישראל נמסר: "האלימות בחברה הערבית היא נגע חברתי פסול ואנו פועלים למגרו ולהיאבק בו בכל יום ובכל האמצעים הקיימים ברשותנו, הכל למען שלום הציבור ובטחונו. המשטרה חוקרת כל מקרה אלימות ביסודיות ובמקצועיות ללא קשר לזהות העבריין או הקורבן, תוך השקעת מאמצים ומשאבים רבים במטרה להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין עם המעורבים.
"נציין כי בשנים האחרונות המשטרה אמנם תגברה משמעותית את כוחות השיטור ביישובי החברה הערבית, אולם נדגיש כי אכיפה איננה הדרך היחידה למיגור תופעות חברתיות פסולות. רק שינוי שורשי עמוק שיבוא מתוך החברה הערבית בישראל בחינוך, בתרבות, בשיתוף הפעולה עם המשטרה, בהוקעת נורמות פסולות ובפעולות אקטיביות של ההנהגה יובילו לשינוי המיוחל. המשטרה תמשיך ותשקיע מאמצים למלחמה באלימות הפנימית במגזר למרות כל הקשיים, תשתף פעולה עם כל גורם הנהגה שיהיה מוכן לפעול למיגור האלימות ולא תירתע, גם כאשר תוטח בה ביקורת שאולי היה ראוי שתופנה פנימה".