מחאת הדגלים השחורים ברחבי הארץ | צילום: אורן שדה

המחאות מעבירות מסר גם לאנשים שסובבים את נתניהו – המעגל השני והשלישי והרביעי – כל אלה שבחדרי חדרים מבועתים בעצמם ממה שקורה בשלטון, אבל חוששים להשמיע את קולם. המחאות האלה גורמות להם להבין שיש חשש לעתידם הפוליטי אם יישארו במקום, שהגיע הזמן לדבר, לעמוד על שלהם. בהתחלה בשקט, בחדרים סגורים, ובסופו של דבר בקול רם ברור.

וזה עובד, הסדקים כבר החלו להופיע. העובדה שניר ברקת, למשל, העז להעביר ביקורת כל-כך חריפה על אחד מבכירי הליכוד; העובדה שישראל כץ מעז להתעמת עם נתניהו; העובדה שיפעת שאשא ביטון העזה לעמוד ללא חשש מול שופרו של נתניהו, מיקי זוהר – כל אלה מצביעים על כך שהם מזהים ניצנים של זעזוע פוליטי, ומשפרים עמדות. שהם מתחילים להבין שהחמאה לא מרוחה רק על צד אחד של הלחם.

וגדעון סער, הו גדעון סער, הדרך שבה הוא בחר – לצאת נגד נתניהו, לעשות את הדבר הנכון ולהתפטר מהכנסת ולהחזיר את המנדט לליכוד – מראה שהוא הבין משהו. גם אם נסתכל במהלך הזה דרך משקפיים ציניים ולא נשזור לאיש כתרים של ערכיות, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא הבין מה הטיקט האופנתי. בשונה מקודמיו – האוזר והנדל, אורלי לוי ואפילו פרץ ושמולי שגנבו את קולות הבוחרים שלהם ונתנו אותם ליריבים, סער הבין, שיש קהל גדול יותר להתנהלות אחרת. שיש ביקוש לסחורה הזו. שיש המוני אנשים שם בחוץ שמריעים ליושרה. דאם, אפילו מיקי זוהר הבין משהו, כשהצהיר לפתע לפני כמה שבועות על "שינוי גישה ואימוץ ממלכתיות"

כל אחד מהמוחים, כל אחד מהצופרים, כל אחד שמניף שלט אומר – אל תוותרו על הערכים שלכם, אל תוותרו על ניקיון כפיים. לא כולם סוגדים לשוחד מרמה והפרת אמונים. עשו את הדבר הנכון, יש לכם גב.

"אבל מה הם רוצים?
למה אין להם מסר?
הם באמת חושבים שאחרי שביבי ילך הכל יהיה פה חדי קרן?" שואלים אותם חובבי המקלות בגלגלים.

לכל אלה אענה, בהתאמה:

מחאות לא מתחילות מבריף והוראות הפעלה. הן מתפרצות ספונטנית מתוך זעם, כזה שמתפרץ באופן בלתי מאורגן, מתוך הבטן והלב של אנשים. הפירמוט, הדרישות המסודרות ומינוף הכוח לעשייה של ממש, פוליטית או אחרת, מגיעים בהמשך. מודה שהזמן לזה הגיע.

ומה יהיה אחרי שביבי ילך? בואו נתחיל מלהוציא את הקוץ, ואז, אחרי שהמוגלה שהקיפה את מוקד הזיהום תתפזר, יוכל הגוף להתחיל להבריא. לחדי הקרן אכן יקח עוד קצת זמן.

36 מנדטים קיבלה בבחירות האחרונות מפלגה שזה כל מה שהיא ייצגה. לא המצע, לא הייצוג המגדרי, לא צבע העיניים של העומד בראשה הם אלה שהביאו את הקולות, אלא הרצון המבעבע לשלטון אחר. הרצון לשינוי הזה, לחזרה לערכים של יושרה ואמת וניקיון כפיים. 36 מנדטים של אנשים, שקצת שכנעו את עצמם לגבי הפרסונות להן הצביעו, ולמרות זאת הצביעו למפלגה הזו. כי הצמא לשינוי כל כך גדול. ההצבעה שלהם מעידה יותר מהכל על הלך הרוח בעם. ושלא יספרו לנו אחרת.

כל צפירה, כל שלט, כל אחד מהמוחים מגדיל את ההדהוד הזה, את הגל האדיר הזה ששוטף את המדינה. גל נגדי לתפיסה המוטעית כאילו כל העם ביבי. גל שנותן תקווה.

זו בדיוק הדרך בה המחאה צריכה להשפיע. וזה בדיוק מה שהיא עושה.