זה לא נעים לכתוב דברים לא סימפטיים על אנשים שרוצים טוב ומשתמשים באחד האמצעים הדמוקרטיים החשובים ביותר – הפגנה – כדי להביע את זעקתם ולדרוש שינוי. ביותר ממובן אחד, מה שקורה בבלפור כבר חצי שנה (וקרה לפני כן בפתח תקווה ובמקומות אחרים) הוא ההתגלמות של הדמוקרטיה בצורתה הטהורה ביותר: אזרחים שלא מסכימים עם משהו במדינה שלהם, תובעים-מחדש בעלות על השיח, נוטלים אותו מידי הפוליטיקאים ויוצאים לשנות את המציאות.

אלא שמחאה על שחיתות היא, מתוקף טבעה, מחאה נגד אדם ספציפי (האיש הנאשם בשחיתות) ולא נגד עוולה כללית. היא מחאה נגד מישהו שסרח, לא מחאה נגד משהו מסריח. ההנחה המובלעת של ההפגנות בבלפור היא שאם ראש הממשלה שנאשם בפשעים נגד מדינת ישראל יילך הביתה – ייפתרו כל צרותינו כפרטים וכאומה, או לפחות חלק משמעותי מהן.

מכאן נובעת הנחה מובלעת נוספת: לא הייתה סיבה להפגין נגד נתניהו, אלמלא השחיתות. אם לא העניין הפלילי, הוא בעצם אחלה ראש ממשלה. למעשה, אין למפגינים שום מחלוקת אידאולוגית מהותית עם נתניהו, ואם רק הייתה נעלמת הגיבנת הזאת של כתב אישום, מבחינתם הוא יכול להישאר ראש הממשלה לנצח. מה, לא?

אז זהו, שבימין לא קונים את הנרטיב הזה (ובצדק), ולא מצטרפים למפגינים – ואילו למי שמאמינים בסוציאל דמוקרטיה הוא מוציא את הרוח מהמפרשים ולא מאפשר לכוחות הפוליטיים שלהם להתרומם ולהוביל. הרי אם המחאה היא נגד מעשיו של נתניהו האדם, ובכך הכול תלוי, יש בכך אישוש נוסף לנרטיב הימני העמוק שהשתלט על הכאילו-שמאל הישראלי: זה שחושב שעבודה מאורגנת זה רע, זה שמאמין שנתניהו "היה שר אוצר מצוין", זה שחושב על האקזיט הבא או על חופשת הסקי הבאה במקום לחשוב על חברת מופת, שוויון, וזכויות היסוד של כל אדם באשר הוא אדם. כן, אפילו של החרדים.

מחאה נגד שחיתות לא יכולה, אינהרנטית, להיות מחאה עממית. היא מחאה של מי שיכולים להרשות לעצמם להתעלות מעל דאגות היומיום ומעל החשש לא לסיים את החודש בלי אוכל על השולחן. היא לא זעקה: היא מסר שיתחברו אליו בעיקר מי שמודאגים מ"איכות השלטון" (אחד הביטויים הנוראים והמתנשאים ביותר בדמוקרטיה כלשהי) ופחות מי שמחכים בעיניים כלות לכך שהשלטון יעשה למענם כפי שהוא עושה למען רווחתם של הראשונים.

זו מחאה שהיא מתנה למפלגה פופוליסטית כמו הליכוד של שנת 2020. מפלגה שמאפשרת לאנשים שמחוברים כלכלית, רגשית וכספית לעטיני השלטון להמשיך לענות את העניים ולהעשיר את העשירים (שעליהם הם נמנים) תוך שהם זועקים בדמעות תנין את המילה "פריווילגיה" כאות קין למפגינים, מילה שמתארת אותם-עצמם.

והמוכים, והמוחלשים, והתשושים, עומדים נבוכים, ומחפשים בעיתון את ההפגנה על זה שאין עבודה, ואין כסף, ואין שום ביטחון שהחודש ייגמר – אבל אף אחד ברחובות לא זועק על כך. השמאל אומר להם שהבעיה עם נתניהו היא השחיתות האישית. הימין אומר להם שנתניהו אחלה. השמאל אומר להם "לך!", הימין אומר להם "למה שיילך? קודם שיהיה משפט!", ואף אחד בשום צורה לא אומר להם את המשפט המעניין באמת, זה שלא משרת לא את העשירים בשמאל ולא את העשירים בימין:

מגיע לכם יותר. מגיע לכם שוויון. מגיע לכם צדק חלוקתי. מגיעה לכם ממשלה שתעבוד אצלכם, שתשרת אתכם, שתבין שהיא עובדת אצלכם. ממשלה שתבנה פה חברת מופת הגונה והוגנת, שתדאג לכם ולילדים שלכם ותשקיע בכם ותקדם אתכם.

אבל לא, עזבו. זה הרי מורכב מדי. זה לא נוח לאף אחד. זה רדיקלי מדי. בואו נדבר רק על כן-או-לא ביבי. הרי רק זה חשוב.

לכו "שמאלנים", ותצביעו לגדעון סער, ליאיר לפיד, לבני גנץ. גם הם ידאגו שתשלמו פחות מס על האקזיט או על רווחי שוק ההון או על הירושה כשזו תבוא, בדיוק כמו בנימין נתניהו, ובניגוד אליו הם לא נאשמים בשחיתות. והעניים והמוחלשים והתשושים שהשמאל אמור להילחם את מלחמתם? נצקצק, נתרום סל מזון לאיזו עמותה לפני פסח, ונטוס עם הילדים לחופשת הסקי מיד כשתיגמר הקורונה.