למרות ההשפעה הפגאנית, על נרות החרס ניתן למצוא גם סמלים יהודיים מובהקים, כמו שופר, מחתה ומנורה, ואלה – אמר סטורצ'ן – מספרים על חיים יהודיים שהמשיכו להתקיים בשפלת יהודה על אף כישלון המרד: "ברור שיצרן הנרות ייצר נרות שכאלה כתגובה לביקוש, שעדיין היה קיים באזור. בתקופה זו, גם הנצרות מתחילה להתגבש, ובמכלול נרות בית נטיף מוכרים גם דגים, שהם אחד מסמלי הנצרות. ממגוון הנרות והצלמיות, אם כן, ניתן להסיק שחיה כאן אוכלוסייה מעורבת".

איתור הנרות פתר גם תעלומה ארכיאולוגית. בשנת 1934 גילה הארכיאולוג דימיטרי בראמכי, שהיה אז פקח מטעם אגף העתיקות המנדטורי, בור מים באזור בית שמש ושל ימינו. בחפירה שערך בבור, גילה, להפתעתו, אוצר עתיק ובו כמות עצומה של נרות שמן, שנתגלו בשלמותם, ונשאו עליהם עיטורים מהחי ומהצומח וצורות גיאומטריות. הנרות, בני ה-1,700 שנים כונו לימים "נרות בית נטיף", על שם היישוב הקדום ששכן במקום. לצד הנרות עצמם, גילה בראמכי תבניות אבן שבהן יצרו את הנרות, ומגוון רחב של פסלוני חרס, בדמויות בעלי חיים ופרשים, נשים וציפורים. לאחר גילוי הנרות בתקופת המנדט נשכח האתר, ומיקום הבור, ששימש כבית יוצר לנרות ולצלמיות מהגדולים שהתגלו בארץ ישראל, נשאר בגדר חידה, על אף הניסיונות לאתרו.

"במסגרת תכנית הפיתוח בבית שמש, בדקנו אזור בשולי האתר בית נטיף", סיפרו מנהלי החפירה, מורן בלילה, איתי אביב, ניקולס בננסטיין ועומר שלו. "בבדיקה זיהינו בור מים דומה לבורות הקיימים באזור. אלא שלהפתעתנו, בחפירה שערכנו בסמוך לבור, החלו לעלות נרות חרס, תבניות אבן וכמות גדולה של פסלונים". כשירדו החוקרים אל בור המים, שנותר שלם, הופתעו לראות שהוא מוכר להם מהצילומים כפי שהופיעו בפרסומיו הידועים של בראמכי. בבור אף התגלו ממצאים שבראמכי עצמו השאיר אחריו: סלי עור ששימשו להוצאת האדמה, וארגז מתכת ריק. "הבור של נרות בית נטיף קם לתחייה", אמרו הארכיאולוגים, "ההתרגשות שלנו הייתה רבה, מאחר שלא מדובר רק בתגלית ארכיאולוגית, החשובה בפני עצמה, אלא לפנינו היסטוריה ארכיאולוגית ממש".