היום פרסם נציב כבאות והצלה, רב טפסר דודו שמחי, פקודת יום לציון עשור לאסון הכרמל. כמו שכל פאשלה של הפיקוד הצבאי מסתיימת בערמת צל"שים לחיילים שנאלצים להסתדר עם מה שיש, גם מערך הכבאות בישראל, שכלל גם משאיות כיבוי בנות 40 שנה, נאלץ להתמודד עם האסון כמיטב יכולתו. ועכשיו זה עוד סיפור מור"ק. ונקווה שלא יצטרכו להתמודד עם שרפה בהיקף כזה שוב.

בשנה האחרונה ישראל מתמודדת עם משבר מתגלגל שגם בו אנו נחשפים לכך שההנהגה שלנו חלולה, רצה אחרי כותרות בעיתונות (בקרוב אולי נפתח ענף ייצוא חדש של מכונות הנשמה, מיד אחרי ועדת החקירה שתחקור מדוע הן עלו למדינה פי 20 מהמחיר הקטלוגי שלהן) ומי שכרגיל מגלים גבורה וזוכים למילים חמות – אבל בעיקר מילים – הם אלו שבקו הראשון. הפעם זו מגפה במקום שרפה, הפעם אלה צוותי הרפואה במקום צוותי הכיבוי.

בכל העולם, וגם בישראל, יש לפעמים שרפות ענק. בכל העולם, וגם בישראל, מתמודדים עם הקורונה. בישראל, בניגוד להרבה מדינות אחרות בעולם, המדינה עושה הכול, כמעט בכל רגע מבחן לאומי, כדי שנדע שאין לנו על מי לסמוך באמת. אחרי השרפה האיומה בכרמל התייצב ראש הממשלה אז (והיום) בנימין נתניהו לאזכרה ממלכתית. כשהוצג טרם עלייתו לדוכן הנואמים, דאגו אנשי לשכתו שיוצג בתור "הראשון לזהות את ממדי השרפה", בניסיון לחתוך קופון תקשורתי גם מהאסון הנורא. אתם כבר יודעים כיצד הוא יוצג לפני הנאום, כשיגיע לפה החיסון בעוד כמה חודשים (אם אכן יגיע כזה). אז ההפקרות הממשלתית עלתה ב-44 הרוגים. הפעם אנו כבר מתקרבים ל-3,000.