האולפנים בנווה אילן
המילה רגולציה מהווה לרוב האנשים הקבלה לסרבול, להקשות על עסקים ואזרחי המדינה. יש תחומים שזה בהחלט נכון, אך זה לא המצב בתחום הטלוויזיה והתרבות. ללא רגולציה – לא תהיה טלוויזיה בעברית בישראל. הפקת תוכנית בעברית שיכולים לצפות בה אולי 10 מיליון איש אינה כלכלית לעומת תוכנית באנגלית שיכולה להיות משודרת לכמה מיליארדי אנשים ברחבי העולם. לכן המחוקק ראה תמיד את החובה לחייב את מי שרוצה לקבל ממנו רישיון לשידור להפיק תוכניות במגוון תחומים כדי לשמור על השפה הישראלית ועל התרבות שלנו כאן.
בימים אלו כאשר דנה הרשות השנייה, הרגולטור של הדואופול קשת ורשת, בקיצור מהדורת החדשות בישראל, עולה השאלה מה זה עניין המדינה מהו אורך מהדורת החדשות? אז כך, למדינה יש משאבי ציבור, כמו שנותנים לעידן עופר רישיון לשאוב את מי ים המלח, כך המדינה נתנה רישיון לקשת ורשת לשדר על המשאב הציבורי שלנו (אפיקי השידור 12, 13 ) תוכניות טלוויזיה. העסק הוא כזה, אתם תשדרו בחינם על המשאב הציבורי תוכניות טלוויזיה ובתמורה אנחנו נאפשר לכם לשדר פרסומות על המשאב הציבורי. כך עובד המודל הכלכלי.
בתנאי הרישיון שקיבלו קשת ורשת מהמדינה כתוב במפורש מה מותר ומה אסור, מהן החובות ומהן הזכויות. אחת החובות החשובות ביותר היא חובת ההפקה הישראלית. מדינת ישראל בחוק הרשות השנייה רצתה ערוצים ישראלים בשפה העברית עם הפקות ישראליות ויצירה ישראלית.
לאט לאט הרגולטור שהיה צריך לשמור על המשאב הציבורי של כולנו, כדי שאנחנו נקבל טלוויזיה איכותית, הפסיק פשוט לעבוד ובעלי ההון (רשת ורשת) התחילו לעשות כרצונם במשאב הציבורי ולזהם לנו את הטלוויזיה הישראלית.
עם השנים, הערוצים שהיו משדרים לנו תוכניות תעודה, תוכניות ילדים ודרמה בחינם, החליטו בניגוד לתנאי הרישיון להיות ערוצי חדשות וזאת מטעמים כלכליים בלבד. יותר זול כמובן לשדר 13 שעות ביום סוגים שונים של חדשות מאולפן מאשר ליצר תוכנית ילדים חינוכית לשעות הצהרים.
עכשיו התעוררה הרשות השנייה, שמזמן אינה עושה את תפקידה לשמור על הטלוויזיה של כולנו, ודורשת בהתאם לסמכותה בחוק לקצר את משך מהדורת החדשות כדי שאולי כולנו נזכה כמו פעם לשבת בשעה תשע בערב לראות משהו שהוא לא חדשות. סוף סוף הרשות עושה את תפקידה ושומרת על המשאב הציבורי לטובת הציבור. אבל זה לא מתאים לבעלי ההון של קשת ורשת שעל פי הדיווחים סיימו את 2020 (שנת הקורונה) עם רווח של 100 מיליון ש"ח מהמשאב הציבורי שלנו. הם לא מוכנים שיקצרו את המהדורה כי זה אומר שהם יצטרכו להפיק עוד חצי שעה של הפקה ישראלית וזה עולה יותר מהפקת חצי שעה של חדשות. והאינטרס הציבורי ? הצחקתם אותם.
כדי לגבות את עצמה, הרשות גם עשתה סקר, מה הציבור הישראלי רוצה ויש שם תשובה ברורה – הציבור הישראלי רוצה שעל המשאב הציבורי שלו ישדרו פחות חדשות. סקר דומה עם תוצאות דומות בוצע בשנת 2016 בזמן שערוץ 10 ביקש להעריך את מהדורת החדשות והרשות סרבה.
את העוול שעשתה ב- 2019 יו"ר הרשות השנייה במתן הארכה של מהדורת החדשות לשעה וחצי היא עכשיו רוצה לתקן ובצדק, זה משאב ציבורי והוא צריך לשרת את הציבור ולא את בעלי ההון.
שר התקשורת, יועז הנדל, נשמע לאחרונה אומר שלא צריך כמעט רגולציה בתחום, יותר נכון יש לצמצם אותה למינימום הדרוש. ערוצי השידור והכבלים שמחים, יותר כסף עבורנו ופחות איכות לאזרח. שר התקשורת לצערנו לא מכיר את שוק הטלוויזיה בישראל, ללא חובת השקעה הם ישדרו לנו תוכן זר כדי להגדיל את רווחיהם ולנו לא תהיה טלוויזיה בעברית. יש הטוענים כי מי שלא מתאים לו יכול ללכת לנטפליקס או לפלטפורמות תשלום אחרות. אבל מה עם מי שאינו כסף לשלם לנטפליקס ? מה עם הילד שרוצה לצפות בתוכנית ילדים אחרי בית הספר ולהוריו אין כסף לשלם עבור פלטפורמה בתשלום ? הוא לא זכאי לטלוויזיה איכותית ? למה לא לדרוש ברגולציה ברורה ומסודרת ולא מצומצמת כי על המשאב הציבורי שלנו תשודר טלוויזיה איכותית ישראלית ושתהיה בקרה ושליטה על הנעשה במשאב ציבורי. זו לא רגולציה מכבידה שמקשה על בעל עסק בפתיחת העסק, זו רגולציה אחרת לגמרי והיא על משאבי הציבור. כמו שאנחנו כועסים כי המדינה לא שומרת על משאבי הציבור שלנו כמו ים המלח או האוויר שאנחנו נושמים, כך אנחנו צריכים לדרוש שישמרו על המשאב הציבורי שלנו וידאגו שלא ישטפו לנו את העיניים בתרבות טלוויזיונית נמוכה.
אם לקשת ורשת לא מתאימה הרגולציה החשובה הזו ותנאי הרישיון לא מקובלים עליהן הן יכולות להחזיר אותו למדינה, יש הרבה בעלי הון שישמחו לגזור קופון כמוהן על המשאב הציבורי.
