לכאורה כל המרכיבים לסדרה מוצלחת נמצאים שם. סיפורי משפחות זה משהו שאוהבים אצלנו מאוד, וזה הוכח בלא מעט סדרות בעבר ("זגורי אימפריה", "היורשת", ואפילו "מנגן ושר" החדש של יס שמשודר בימים אלה). המוזיקה שכתב שלומי שבן במיוחד לסדרה מדהימה – מצאתי את עצמי מזמזמת את שני השירים המרכזיים של הסדרה, "איסטנבול" ו"עננים", ואפילו מחפשת אותם בספוטיפיי (ללא הצלחה, לצערי). היכולת של שבן לייצר שירים שלכאורה נלקחו מפסקולים של עשורים שונים לא מפתיעה, בסופו של דבר מדובר ביוצר שהכי קרוב לסגנון היצירה שהייתה פה פעם. גם הבימוי, והצילום בזוויות שאנחנו לא רגילים לראות על מסך הטלוויזיה שלנו, מוסיפים מאוד לסדרה.

אז מה הבעיה בעצם?

העלילה

. משהו שם תקוע ולא ברור. למשל מערכת היחסים בין קובי לגידי, החבר ללהקת "שני המנשה" המיתולוגית של אביו בעבר (שמואל וילוז'ני). גידי מנסה בכל הכוח לרתום את קובי הסרבן לקאמבק של הלהקה, ועושה זאת בדרכים משונות: תאונת דרכים שהוא מביים ולכאורה נפצע בה או מכתב שהוא שולח לקובי שגורם לו לחשוב ששם קץ לחייו. מדובר ברגעים שאמורים לעלות גיחוך, אבל הם פשוט לא ברורים. אין מספיק היכרות מוקדמת עם הדמויות כדי להבין את הניואנסים הקטנים שקורים ביניהם.

אבל מה שהכי הפריע זו ההפרזה, המנותקת מהמציאות, בהצגת עולם הבידור הישראלי. כשלני, הנכד של ארי שמר הגדול, מגיע לאודישן של תוכנית הריאלטי "כוכב אחד", עושים איתו חזרות על שיר של היי פייב וריקוד מתאים, בטענה שרק כך הוא יעבור. לבסוף, כשהוא מחליט למרוד ולשיר את השיר של אבא קובי, שלא עבר את גלגלצ, השופטים (שמוגזמים מאוד גם הם) קוטלים אחד אחד, בצורה קיצונית למדי, את לני ואת השיר.

ובקיצור, סצינות לא אמינות. אם זה היה מערכון ב"ארץ נהדרת" אולי הייתי מבינה, למרות שגם שם כנראה הייתי חושבת שהלכו רחוק מדי עם הפרודיה, אבל כאשר מדובר בסדרה עלילתית, חיקוי כזה מופרז של המציאות רק מרחיק את הצופה – שהרי הוא יודע איך הדברים הללו באמת נראים. אם כבר חלק משמעותי מהעלילה מוקדש לעולם התרבות והבידור המודרני – זה צריך להיות אמין, אחרת זה פשוט לא מעניין ותלוש.