למרות שהסדרה התמקדה בארבע רווקות, היא הצליחה לקלוע כמעט לכל הנושאים הנוגעים ליחסים שבינו לבינה, ולכן התחבבה גם על לא מעט גברים. האהבה של קארי לבגדי מעצבים שהכניסה לחיינו את נעלי מנולו בלניק בהן התהלכה ברחבי מנהטן, הפגישות בבתי קפה מסוגננים והשיחות שהיו הכי אפ טו דייט – כל זה עומד להיגמר עכשיו. כי את ארבע הנשים שנמצאות בשיא הפריחה המינית שלהן יחליפו שלוש נשים שמתמודדות עם גלי חום של המנואופוזה.

אני חלילה לא קוברת נשים שעברו את גיל ה-50, להפך. אני בטוחה שלחלקן ואולי אפילו לרובן יש חיי מין עשירים ומאושרים, רבות מהן נראות יותר טוב מהרבה בנות 20 ו-30 שאני מכירה. אבל הסדרה הייתה על עשור מאוד ספציפי בחייה של אישה. למה לקחת משהו שכל כך הצליח ועומד בפני עצמו ולהגחיך אותו? וכן, אני מתכוונת לזה. ההוכחה הכי חזקה היא שני הסרטים שהגיעו אחרי הסדרה והפכו את הסיפור להכי טראש אמריקאי שמצטרף בכיף לסרטי החובה של לינדזי לוהן.

בסרטים הושקע תקציב עוד יותר מטורף מזה שהיה לפני 30 שנה, מה שהוביל ליצירת מוצר משעמם אבל באיכות HD. משהו אומר לי שזה מה שנזכה לראות גם בסדרה שמצטלמת עכשיו, רק בתוספת שלוש שחקניות שעבר זמנן לגמרי. הדרך היחידה להציל את התסריט היא אולי לייצר מונולוג בין קארי ומירנדה, שתוהות למה שרלוט לא יודעת לעצור בזמן עם הבוטוקס שהיא דחפה לעצמה לכל תא בפרצוף. כבר מאיך שהן נראות אפשר להבין שתרבותית הן כבר לא במקום בו היו לפני 30 שנה, ולראות טראש של אמריקאיות מזדקנות זה לא משהו שחלמתי עליו אי פעם ובטח שלא כשראיתי בפעם הראשונה את "סקס והעיר הגדולה".