העונה הנוכחית שמגיעה אחרי שנת קורונה שהרסה כל אפשרות לטייל בחו"ל, מתמקדת במסע ישראלי סביב גבולות המדינה. ככה בפרק הראשון מגיעים רוזנברג ותורן ל"מנהרת רמיה" שנמצאת על גבול לבנון, בגזרה בה נחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל ב-2006, אירוע שהביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. כך בפעם הראשונה קיבלנו הצצה לאחת המנהרות המרכזיות בציר הזמן של האירועים ההיסטוריים שהובילו את המדינה הזו מאז.

תכניות ששולחות ישראלים לחו"ל הן ללא ספק פיצוח מעולה שעובד כבר שנים. אבל פתאום ההתמקדות באתרים שאזרח מן המניין לא יגיע אליהם על דעת עצמו הופכת את הצפייה למעניינת פי כמה.

ואז בתוך מנהרה לבנונית, עומדים מר "נר על החלון" ואדון "צעירה ויפה ויש לה אודם" ומבקרים את עיצוב הפנים של המנהרה: "זה נורא מכוער" אומר פבלו. תורן צוחק: "אתה אומר, אם כבר מנהרה אז לפחות שתהיה עם טיפה פינס". בחזור, בעלייה המפרכת במדרגות, פבלו גם מציין שמירי, אשתו, הסבירה לו שכל מדרגה היא קלוריה שנשרפת. ואני רק מדמיינת את הפעילים שעמלו על כל אחת מהמדרגות הללו ומה הם היו חושבים על הסצנה הזו.

הכימיה בין פבלו לגל ממשיכה לספק רגעי קסם בפרק השני כשפבלו נאלץ להתגבר על פחד הגבהים שלו ונעזר בגל כדי לטפס על צוק מנרה: "רק שלא תחליקי יפה שלי" זורק גל. אין דבר שאני מחבבת יותר מגברים שלא לוקחים את עצמם ביתר רצינות. תנו לי עוד מזה.

בסוף הפרק השני הם פוגשים את גבע, מוסיקאי ישראלי שעבד כמה שנים באירופה אבל אז החליט לעזוב הכל ולעבור לגור ולנגן בגמלא. במשך חמש דקות הוא מספר על החיים הקהילתיים הנהדרים, האחווה והמחויבות החברתית. אני התייאשתי מהמונולוג הזה די מהר וצצו לי אינספור מחשבות ציניות, אבל החיבה של פבלו וגל והביצוע שלהם בסוף עם גבע ל'אדם בתוך עצמו' גרמה לי להבין שאולי לפעמים אפשר להסתכל על דברים גם בלי לבקר אותם מיד.

משהו בכנות של פבלו וגל, ההומור הלא ציני, והעניין הכן באנשים שהם פוגשים במהלך המסע, מביאה משהו שכבר נשכח מהמסך שלנו. משהו מהטלוויזיה הישנה והלא ביקורתית שהייתה פה פעם. הייתי מציעה לאסי עזר ורותם סלע לעשות בינג' קצר של 'טיול אחרי צבא' רק כדי להבין איך אפשר לראיין מעניין ולא מהמחשבה על הטראפיק שיגיע לאחר מכן.

הכבוד שהשניים האלה רוכשים למרואיינים שלהם ולסיפור שהם מעבירים לצופה, כבש אותי לגמרי.