הפרק על קהילת החירשים בישראל היה כל כך מרתק שלא הצלחתי להתנתק לרגע. האבא והבן החירשים שרגע אחד מתבדחים על המצב ("כולם מבקשים שנלמד אותם קללות. אז פעם הראתי למישהו איך עושים בשפת הסימנים 'דפוק' ובעצם הראתי לו איך עושים 'מלפפון'. הוא הסתובב והראה לכולם 'מלפפון' והיה בטוח שהוא מקלל"), ורגע אחר האבא בוכה כשהוא שומע את סיפור הדייט של הבן שלו ("הכרנו בטינדר. כשהיא הגיעה והתיישבנו בשולחן, ביקשתי בנימוס רק שתדבר לאט יותר כי אני קורא שפתיים. היא קפאה במקום ואז לקחה את הדברים שלה והלכה. הייתי בהלם").

"סליחה על השאלה" מבוססת על הפורמט האוסטרלי "You can't ask that". כגרופית של התוכנית, בין העונות בישראל צפיתי גם באלה האוסטרליות. הן ללא ספק הרבה יותר "הארדקור". שם למשל שודר פרק שהוקדש כולו לאלה שניסו להתאבד ולא הצליחו. בישראל שמתבססת על ההלכה, סוגיית ההתאבדות הוא כמעט טאבו. לכן עד כה, למרות שהנושא מרתק, לא הוקדש לו פרק "בסליחה על השאלה". כאן, להתייחסותכם אודה.

ועדיין, אחרי הצפייה בגרסה המקורית של הפורמט, הגרסה הישראלית מתעלה עליה בכמה רמות. משהו באמפתיה, בזה שבסופו של יום אנחנו מדינה כל כך קטנה ורובנו מכירים לפחות מישהו אחד מכל פרק, הופכת את הפורמט ישראלי לטיפול משפחתי. אני מוצאת את עצמי מרפרשת מדי יום את היוטיוב כדי לראות אם במקרה עלה פרק חדש.

ועוד פנייה ליוצרי "סליחה על השאלה": איך לא קראתם לי בפרק על עולי ברית המועצות? אם תעשו פרק המשך, בהשראת ארטיום דולגופיאט, אני כאן.

"סליחה על השאלה", כאן 11