מגישת המהדורה המרכזית יונית לוי ספדה בדמעות: "בשיחה האחרונה בשבוע שעבר אמרת שאתה קצת עייף. אחרי לילה בשטח הצלחת לישון קצת ואז העירה אותך ידיעה ביטחונית כלשהי, ביקשתי שתוריד קצת את הרגל מהגז, אמרתי שיש הרבה כתבים מאחוריך ואתה לא חייב לעשות הכל. שנינו ידענו שזו שיחה מיותרת כי לא תעצור. והנה עצרת, ואנחנו המומים. אולי לא היינו צריכים להיות. חשבנו שהוא תמיד יהיה שם, כי נדמה שהוא תמיד היה. כששאלתי לשלומך פעם אחרי בדיקה כלשהי כתבת לי, יונ'קה, סלע לא נשבר בקלות. אהבתי אותך מאוד וידעתי שאתה שומר עליי. גם הצופים בית ידעו שהם בידיים בטוחות, שאתה קול של שפיות בעולם שנדמה שהולך ומשתגע. היה אפשר להסכים או לא להסכים עם רוני אבל תמיד היה ברור שהוא מדבר מדם לבו. רוני היה אולי הקונצנזוס האחרון, כוכב טלוויזיה שלא התעניין בכוכבות או בטלוויזיה. הוא התעניין באנשים. אבל זה לא התחיל ונגמר בעבודה, 23 שנים של שיחות לתוך הלילה וחברות. הוא גידל כל כך הרבה כתבים בחברת החדשות. לא מעט בינינו הביאו בני זוג לאישור של רוני, לא פחות מההורים. סליחה רוני על הרגשנות, סליחה שלא הצלחנו לשמור עליך כמו ששמרת עלינו. תחסר לי כל יום".

מנכ"ל חדשות 12 אבי וייס: "חשבתי להתחיל באין מילים לתאר את הכאב, אבל אז עלתה לי דמותו של רוני אומרת 'מה זה אין מילים. אז תמצא מילים'. החדר שלו בתל אביב, שהיה בעצם מאפרה של 9 מטר מקובע, הייתה תחנת חובה בלו"ז היומי של כולנו. היה לנו ברור שהאיש המחוספס הזה באמת אוהב את כולנו. הוא היה יותר רך מקשוח, בעיקר כשדיבר על ילדיו. הוא היה אומר, 'תקשיב וייסי, הילדים שלי הם האושר של חיי'. רוני הוא העיראקי הכי פולני שהכרתי. עכשיו גם מותר לגלות שבכל סקר על פופולריות אנשי חברת החדשות, רוני ניפץ את הסקאלה. שבר את המטר. רוקסטאר. רוני היה חיית שטח, איש אמיתי, כן ואוהב. רוני הוא עיתונאי של פעם במובן הכי טוב של המושג. הוא היה הפנים והקול שלנו. באירועים המכוננים של העם והמדינה".

הקולגה אמנון אברמוביץ, שחלק עם דניאל חדר במערכת ומאות שעות שידור: "שבוע לפני מותו נפגשנו כמה חברים ודיברנו כמו אנשים מבוגרים, לא על עצמנו אלא על המדינה. רוני היה הקול המרכזי. לא הגרעין האיראני, אמר, מה שמאיים עלינו זה הפילוג הפנימי. רוני ידע לתקוף, וידע לסגת. אני לא רוצה להכנס לפוליטיקה, אבל לאחר מותו היו שניסו למשוך אותו ימינה וכאלה שניסו למשוך שמאלה. רק אגיד שבראשית שנות ה80 הפגין על גבעה בשומרון נגד הקמת אלון מורה. הוויכוחים בינינו היו סביב המלחמות. הוא היה בעד כניסה קרקעית ואני נגד. כשהתפרסם דוח" וינוגרד אחרי מלחמת לבנון השנייה אמרתי בשידור שהדו"ח התפרסם בשפה דניאלית. במהלך 'צוק איתן' שידרתי מהקריה בתל אביב. ימ"ר תל אביב חילץ אותי מהמפגינים הפורעים. הוא התקשר אליי אחרי כן ואמר שאם היה לידי היה מורח את המפגינים על הכביש, ואז שאל מה אמרתי שהקפיץ אותם ככה. אמרתי שצריך ללכת להפסקת אש, והוא ענה שהם צודקים. הוא היה מרדן, אך מרדן ממושמע. היה לו כבוד להיררכיה. אנשים אומרים שכואב שהוא מת לבד, אבל כולנו מתים לבד. ישנה קלישאה האומרת, תהיה אתה עצמך, כל השאר כבר תפוסים. רוני היה הוא עצמו. כך הוא חי, כך הוא מת".

רון בן ישי, עמית ותיק, ספד בשם הכתבים הצבאיים: "רוני ניחן בשפע כריזמה וטונות של מנהיגות, וזה הפך גם את מתחריו לחבריו הטובים. להיות חבר של רוני זו פריווילגיה שמחויבות בצדה, ובגלל זה אני פה. מה שייחד את רוני היו שלושה מניעי-על שכיוונו את התנהלותו: האהבה העצומה לצבא, לאנשי הצבא ולמעשה הצבאי. רוני היה מפקד שידע מניסיון כמה קשה לתפקד תחת אש, לכן מילא בפרשנויותיו הבנה וסלחנות כלפי טעויות ובלבד שלא נבעו מזדון. מניע-על שני היה אתוס ציוני-ביטחוני שכמעט חלף מן העולם. ההכלה שמאפיינת היום את האסטרטגיה של ישראל וצה"ל לא הייתה לרוחו. אנשי תקשורת שמתחו ביקורת על הצמאון לדם לכאורה שלו, לא הבינו שיש פה תפיסה. רוני היה שוחר טוב והומני לא פחות ממבקריו. המניע השלישי הייתה הכרתו העמוקה שהעיתונות היא שליחות. הוא ידע הרבה יותר ממה שחלק עם הציבור, אבל הוא לא רצה לחשוף מידע שיועיל לאויב ויסכם את אנשינו, ולשם כך היה מוכן לוותר על סקופ והמרדף אחר הרייטינג. לצד פגישות ושיחות רקע, עם או בלי אישור דו"צ, לא ויתר על יציאה לשטח ושיחה עם לוחמים, להם סגד והם השיבו לו אהבה. אנחנו, עמיתיו, שמחים שיכולנו לחלוק לו כבוד ואהבה בחייו, ומצרים על לכתו".

דובר צה"ל רן כוכב היה אחרון הדוברים מחוץ למשפחה: "תודה מצה"ל כולו. זו תודה מחייליו ומפקדיו שמוקירים לך הערכה ואהבה, על קול שהיית לכולם. צבא ההגנה לישראל היה עבורך לא רק מושא סיקור, אלא בית ומשפחה. עקבת אחרינו למעלה מיובל שנים, בדאגה ואכפתיות והערכה. לא הסתרת ולא התביישת באהבתך לצה"ל, גם כאשר היו בפיך מילות ביקורת ותוכחה, הן התבססו על דאגה אמיתית לעתידו של צה"ל ואנשיו וניצחונו. מעיראק למעוז חיים, לנח"ל, לפיקוד, לרדיו, לטלוויזיה, במלחמה ושלום, תמיד רוני. כן ואוהב. אהבת את צה"ל וחייליו כבניך. דיברת בגובה העיניים, דיווחת בגובה העיניים, לבך לא גבה  נזכור אותך כעיתונאי חרוץ. צה"ל כואב היום את לכתך, עיתונאי, לוחם".