יוזמה מבורכת, הצעה מפוספסת. ניצן הורוביץ (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש90)
חבר הכנסת ושר הבריאות המיועד ניצן הורוביץ (מרצ) הניח היום (יום ב') הצעת חוק לעיגון החיסיון העיתונאי בפקודת הראיות. ההצעה, שדומות לה הונחו בעבר על ידי מיקי רוזנטל (העבודה) – שכמו הורוביץ היה עיתונאי בעברו – ומיכל רוזין (מרצ), וכן על ידי הורוביץ עצמו בכנסת הקודמת, מציעה לקבוע בחוק את חובת השמירה על מקורות כדי לשמור על עיתונות חופשית ואפשרות חשיפת עוולות.
חיסיון עיתונאי הוא בעל חשיבות ראשונה במעלה לשמירה על קיומה של העיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה. ההגנה ההרמטית על זהותם של מקורות היא תנאי בסיסי לפעילותם. מקורות רבים נוטלים סיכון משמעותי בהעברתם את המידע שברשותם לעיתונאים, והם מצפים בצדק שלא יבולע להם בשל כך, יהיו מניעיהם בהעברת המידע אשר יהיו.
אלא שהצעת החוק של ח"כ הורוביץ לא נותנת לכך מענה ראוי. ראשית, מוצע בה כי "בית המשפט רשאי להורות לעיתונאי לגלות את מקורותיו, אם מצא שנעשה שימוש לרעה בחיסיון העיתונאי בידי המקור, או בהתקיים כל אלה: הגילוי יתרום תרומה מכרעת להליך הנדון בבית משפט, או יתרום לניהול חקירה; הגילוי נדרש לשם עשיית משפט צדק בנושא מהותי או בעבירת פשע, או לשם מניעת פגיעה חמורה בביטחון המדינה, בהסתברות קרובה לוודאות; לא ניתן להשיג ראיות חלופיות באופן שאינו מצריך את הגילוי".
על כל אחד מהסעיפים הללו יכול כל שוטר או איש שב"כ לסמן וי מאוד בקלות ולעקר בכך את שמירת זהות המקור. אחרי כל סיפור עיתונאי שברור מתוכו כי התבסס על הדלפה מתוך מערכת הביטחון ניתן לפתוח בחקירה ובכך גילוי זהות המקור יתרום לניהול החקירה – צ'ק; הדלפה ביטחונית מהווה עבירת פשע, וגילוי זהות המקור יוביל לשם עשיית משפט צדק – העמדת המקור לדין – צ'ק; לא ניתן להשיג ראיות חלופיות בלי הגילוי – זה מדבר בעד עצמו – צ'ק. למעשה ניתנת כאן יד חופשית להתיר לבתי המשפט לחייב עיתונאים בגילוי מקורותיהם.
עוד מוצע בחוק, כי "קצין משטרה מוסמך לא יפעיל את סמכותו… לשם קבלת נתוני תקשורת שיש בהם כדי להפר חיסיון עיתונאי, למעט כאשר העיתונאי או המקור חשוד בעבירה או לשם הצלת חיי אדם". מאחר שעל פי החוק היבש כל אחזקת מסמך סודי על ידי עיתונאי מהווה עבירה, כל עיתונאי הופך אוטומטית לחשוד בעבירה באופן שמאפשר לקציני משטרה לקבל את נתוני התקשורת שלו, והמקור של אותו מסמך ממילא חשוד בעבירה מעצם העברתו את המסמך.
בסעיף שנראה כאילו התבסס על מקרה שאני מכירה מקרוב, מציע החוק כי "בתביעה אזרחית על הפרת הסכם סודיות בין עיתונאי למקור, תהא זו הגנה טובה לעיתונאי אם פעל בהתאם להוראות חוק זה, אף אם גילה את המידע או זהות המקור לפי הוראת בית המשפט". זה בסדר, איש לא יבוא בטענות לעיתונאי שפעל בהתאם לצו של בית משפט. אלא שכשלבתי המשפט ניתן כרטיס פתוח לחיוב עיתונאים בגילוי מקורות, מה בעצם עשינו בזה?
הצעת החוק נכשלת בעיניי בנקודה נוספת. בדברי ההסבר נכתב כי יוכל אדם להגדיר עצמו עיתונאי בהתאם לצורך להחיל את החיסיון, בעת שתתעורר דרישה למסירת מידע או לחשיפת מקור תוך הפרתו. אין דרישה שעיתונאי יצהיר מלכתחילה כי הוא פועל בהתאם לתקנון אתיקה מקצועית מקובל". על פניו יש בכך ברכה: הרחבת הגדרת "מהו עיתונאי" עשויה להרחיב את החיסיון, אולם יש פה סוגיה מהותית הרבה יותר. לא כל בלוגר או אדם שפותח לייב בפייסבוק ומשדר מאירוע הופך אוטומטית לעיתונאי. הרחבת יתר של הגדרת המקצוע תוביל לא רק לזילות שלו, אלא גם להבנה של מערכת המשפט שלא כל מי שדיבר באותו לייב בפייסבוק הופך מעצם כך ל "מקור" שראוי להגנה. הדבר יפגע בהגנה לה זכאים המקורות שזקוקים לה באמת.
