"הפרשה הביטחונית החדשה" שמסעירה את הרשת בשבועות האחרונים הזכירה להרבה אנשים, כולל לי, פרשה נשכחת בה הייתי מעורבת לפני הרבה שנים. כאילו לא עברו 11 שנים מחשיפת הפרשה שלי, או עשר שנים מאז חשיפת פרשת בן זיגייר, הימים האחרונים מלמדים שהמערכת הביטחונית עדיין – שוב – כושלת כשלון חרוץ בשמירה על "סודות", ואיך בחסות איסורי הפרסום מתפתחות תיאוריות שלרובן אין כל בסיס.
החידוש המרכזי של הפרשה החדשה ביחס לעבר הוא פרסום המידע האסור בכלי תקשורת ישראלים. אלא שבעוד שהידיעות הרשמיות נאמנות לציוויו של ויטגנשטיין ושותקות בדבר מה שאין לדבר על אודותיו, זירת הטוקבקים מלאה במידע שבעבר היה מסונן במערכת ניטור התגובות. זו כבר לא הפניה לבלוגים מחו"ל שאמינותם אינה עקבית, ואפילו לא בפרסומים בפייסבוק ובטוויטר שאינן חברות ישראליות וכפיפותן לחוק הישראלי היא שטח אפור; זוהי הלבנה מובהקת של מידע אסור, לאור היום, חרף העובדה שכלי התקשורת הישראליים המדוברים אחראים למתפרסם בתגובות וחשופים משפטית לכל הפרת חוק שמתבצעת בהן, כולל עבירות צנזורה והפרות צווי איסור פרסום.
משפטנים מודים שיש בעיה בכך שכלי התקשורת הממוסדים עוקפים את הצנזורה דרך הטוקבקים באתריהם, אולם ייתכן שבנסיבות הנוכחיות זה עדיף על כלום, שכן בלי זה לא היינו יודעים אפילו את המעט שאנחנו יודעים. עם זאת, המידע בטוקבקים אינו מבוסס, ערוך או בדוק משפטית, ולמעשה פרט לשמו, גילו ודרגתו של כוכב הפרשה החדשה אין כמעט דבר שמופיע בתגובות שאפשר להתייחס אליו כאמיתי.
ייתכן כי מדובר במהלך יזום ומכוון של הצנזורה כמעין לוחמה פסיכולוגית. כבר לפני כשש שנים כתבה הצנזורית הצבאית לשעבר, תא"ל (מיל') סימה וקנין-גיל, כי "ברמת התפיסה הותאם ייעוד הצנזורה לפעולה באינטרנט, וכעת הוא מוגדר באופן יחסי ומציאותי. לא עוד מניעה וצמצום של פרסום מידע, אלא מניעה וצמצום של פרסום לשם הפחתת החתימה התקשורתית של מידע כדי שהיריב לא יחשוב אותו לאמין". הדברים פורסמו בכתב העת "משפט וצבא" ב-2015, במאמר בו המליצה וקנין-גיל על הקמת גוף חדש ומעודכן שיחליף את הצנזורה, המלצות שכמובן לא אומצו ולא יושמו. קשה לחשוב מי היריב במקרה הנוכחי, אולם מגמת הפעולה הזאת מעלה את התהייה אם אנשי הצנזורה עצמם לא מזינים את הטוקבקים במידע מפוקפק ומסיח דעת, זאת על אף שמקור האיסור הנוכחי על הפרסום אינו בצנזורה הצבאית אלא בבית המשפט הצבאי, גוף שסמכותו עולה על זו של הצנזורה ומכלול שיקוליו שונה.
בכיר לשעבר בחטיבת דובר צה"ל התייחס לנושא בשיחה עם אתר "כסית" ונשמע נסער מאוד מהתנהלות המערכת בפרשה. אותו בכיר סייג את דבריו והדגיש שהוא "מתייחס למה שפורסם ויוצא מתוך ההנחה, שפורסמה רשמית, שאין כאן בגידה או קשר עם סוכן זר", והבהיר בכך את אחד הנזקים של הסיטואציה הנוכחית – אנחנו לא באמת יודעים מה הנסיבות שהביאו למעצרו הממושך של הקצין. בנוגע להיבט התקשורתי של הפרשה, אמר הבכיר: "כל הפרמטרים הרלוונטיים לפרשה הזאת נעו שנות דור קדימה ויש פה פער בלתי מתקבל על הדעת. זה לא הגיוני בעליל להסתיר מאנשים פרטים על הדבר הזה".
בשבוע שעבר התיר בית המשפט הצבאי בקריה לפרסם כי הקצין נשוא הפרשה החדשה "לא הואשם בבגידה או בריגול טרם מותו". בהיבט המשפטי זה אומר שלא הוגש כתב אישום בנושא, אולם בהחלט ייתכן שהקצין נחשד בעבירות אלו. הבכיר תקף את ההבהרה החלקית ואמר: "המשחקים הסמנטיים האלה, זה מחזיק מים? ככה יכול להבנות הקשר בין העם לצבא? אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחיות עם צבא שככה מסתיר מאיתנו מידע. לא למדנו כלום על מידתיות. אם הוא לא היה מת לא היינו יודעים בכלל שהוא בכלא. ועל מה? על מה?"
"ההתנהלות הזאת היא כמו שלושת הקופים"
הפרשן הביטחוני הבכיר של הארץ, יוסי מלמן, שבטוקבקים לכתבותיו בנושא פורסם מידע שאסור בפרסום – הבהיר באופן חד משמעי כי הוא לא מלבין מידע סודי דרך תגובות לידיעותיו שלו ולא בהעברה לגורמים שונים בחו"ל. גם הוא הצביע על האבסורד שבאיסור הפרסום הנוכחי: "ההתנהלות הזאת היא כמו שלושת הקופים. אחד לא רואה, אחד לא שומע, אחד לא מדבר. אני לא יודע איך הרשויות צריכות להתנהל אבל זה בטח לא ככה".
הבעיה המרכזית היא הקשיים באכיפת שמירת הסודות שנובעים מההתפתחויות הטכנולוגיות. לדברי מלמן, "בגלל הדומיננטיות של הרשתות החברתיות והטכנולוגיה, זה יוצא מכלל שליטה. הצנזורה וצווי איסור הפרסום פועלים לפי שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, ולפעמים אפילו של המאה ה-19, כאילו זה לא קיים".
כתב צבאי ותיק האשים את צה"ל בפריצת הסכר: "מרגע שהקצין מת ויצאה הודעה רשמית של דובר צה"ל, ברגע שהוא כבר לא מהווה לכאורה סכנה לביטחון המדינה, מה הטעם להסתיר את השם והדרגה שלו? עובדה שתוך שבוע כל הרשת מלאה בפרטים האלה. אנחנו רוצים שהצופים והגולשים בבית יישענו על כלי תקשורת אמינים ומבוססים ולא על שמועות בוואטסאפ, אבל בסוף הגולש בבית מקבל המון פרטים לא נכונים". הבכיר לשעבר בדובר צה"ל הצטרף לדברים אלו: "ההורה הממוצע שלא מכיר את 'תיקון עולם' לא יודע איפה האמת ואיפה לחפש אותה".
יתרה מזו, לדברי הכתב, "במדינה דמוקרטית לא צריך היה לשמור את זה שמונה חודשים בשקט. כבר התמודדנו עם פרשיות ביטחוניות ועם סיפורים חסויים. ההסתרה הזאת מעלה חשד שיש כאן עניין בעייתי של המערכת ולא רק שמירה על ביטחון המדינה". גם הבכיר מדובר צה"ל נותן קרדיט לתקשורת הישראלית שכבר התנסתה בפרשה או שניים ומציע להעביר אליה את האחריות: "מדינת ישראל התרגלה לחיות עם הצנזורה והם לא מבינים שאפשר בלי, ואם הם ינסו בלי הם יראו שהשד לא נורא כל כך".
ד"ר יובל קרניאל, עורך דין המתמחה בדיני תקשורת ואינטרנט, אמר ל"כסית" ש "בפרשה הזאת נראה שלא רק מערכת הביטחון עצמה כשלה אלא גם הצנזורה שלא יודעת בעצם להתמודד עם העידן החדש, ומנסה להפעיל ב-2021 כלים שתוקפם פג לפני עשור או שניים. הדילמה של הצנזורה פה ברורה וקשה אך מוטב היה לעשות מאמץ ולפרסם בצורה מוסמכת את כל מה שהם יודעים שממילא יתפרסם בהמשך. המחשבה שאפשר לחסום לחלוטין את זליגת המידע היא מיושנת".