הלינץ' בעובר האורח הערבי בבת ים – צילום מסך: כאן 11
יו"ר הרשות השנייה, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', פנתה בסוף השבוע האחרון למנהלי חברות החדשות של ערוצים 12 ו-13 בטענה שברשות התקבלו תלונות רבות על "סיקור מוטה" של העימותים האחרונים בין יהודים וערבים. במיוחד, ציינה שמאלוב ברקוביץ', "זעמו פונים רבים על כך שניסיון הלינץ' שבוצע בבת ים בעובר אורח ערבי זכה לסיקור שנמשך שעות ארוכות כולל שידור חוזר של המעשה, בעוד שמעשי לינץ' קשים וחמורים לא פחות של ערבים ביהודים (בהם ניסיון הלינץ' בעכו שהסתיים בפציעתו האנושה של יהודי וניסיון הלינץ' בחייל צה"ל ביפו) זכו לסיקור חלקי וללא צילומים מהשטח כפי שנעשה במקרה בבת ים". שמאלוב-ברקוביץ' כתבה למנהל חברות החדשות כי "עליכם לוודא שוב ושוב כי הסיקור יהיה תואם למציאות הקשה בה מדינת ישראל שרויה ולהימנע מפגיעה ברגשות הציבור".
גב' שמאלוב-ברקוביץ' אינה הצנזורית של חברות החדשות, אלא הרגולטורית המפקחת על עמידה בתנאי הרישיון של החברות האם רשת וקשת. מלבד זאת, פגיעה ברגשות הציבור היא לפעמים לא רק בלתי נמנעת, אלא הכרחית: חדשות, כשעושים אותן כמו שצריך, הן לא תמיד סיפור נעים. מסיפורי האונס הקבוצתי המחרידים באילת וקפריסין, דרך אסונות רשלנות כמו מירון וגבעת זאב ועד ללינץ' היהודי באזרח ערבי בבת ים – חובת חברות החדשות לדווח על הדברים כהווייתם.
וחלק מההוויה הזאת זה גם לתת במה לא סימטרית היכן שהמציאות לא סימטרית. טוב עשו עורכי השידורים ששמו דגש על הצילומים המחרידים מבת ים, גם אם זה פגע בנפשם הרכה של שירית אביטן-כהן ודומיה. חומרתו היתרה של האירוע הזה נובעת לא מאלימותו האובייקטיבית, אלא מחריגותו הייחודית. עם ששואף להיות אור לגויים, שרואה בעצמו עמו הנבחר של האל, חייב להפנות זרקור בוהק במיוחד לאירועים כאלה שיוצאים מתוכו.
תקריות אלימות בין יהודים וערבים הן לא דבר של מה בכך לאיש מהצדדים, אבל בהסתכלות צינית של עורך חדשות כשהתוקף הוא ערבי והקרבן יהודי, זה כלב נשך איש. הסיטואציות ההפוכות הן האיש שנשך כלב, ולכן זה סיפור גדול וחשוב ויותר שראוי לבמה גדולה וחשובה יותר, ובוודאי כשקיים תיעוד ויזואלי רב וברור.
בפסק דין שנתן בג"צ באחת העתירות נגד הריסת בתי מחבלים, התייחס השופט נועם סולברג להחלטה שלא לאשר הרס בתי מחבלים יהודים וכתב: "במגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחויבות רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה… אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד".
אמנם השופט סולברג לא מדייק בעניין הגינויים, וממילא גינוי לבדו הוא לא יותר ממס שפתיים. אבל חלק מהעובדה ש "הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד" נובע בדיוק מהסיקור הנרחב והביקורתי שאירועי אלימות יהודיים מקבלים. זה לא נעים, אבל זה הכרחי.
