"זה תיק בלי מגן מים", היא הבהירה לבסוף.

"אולי מנדף הזיעה מנדף גם את המים?"

"לא".

לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל. כשאני הייתי ילד, אבא שלי היה מהדק מדי חורף את התיק באטב או שניים, ושום דבר בזה לא הרגיש מוזר. היום אנחנו אמורים להרגיש רע לגבי עצמנו אם ההורות שלנו רחוקה פסע קטן משלמות. התקדמנו.

הלוואי אבל שאלה היו באמת הצרות שלנו, כי עושה רושם שאנחנו רק הולכים ומתרחקים מהיום הזה בפייסבוק שבו הפיד מתמלא בתמונות של ילדים מבוהלים עם ילקוטים שגדולים עליהם בשתי מידות.

בינתיים אפילו להוציא את הילדים לאיזו תערוכת לגו שבמקרה הטוב תשרוף לנו 40 דקות מהסופ"ש הפך להיות משימה בלתי אפשרית. חשבנו ללכת לבריכה במקום, אבל מסתבר שגם שם, עם כל האוויר הפתוח והמים שמלאים במשמידי חיידקים, אנחנו נדרשים להציג תו ירוק עבור ילדים מעל גיל 3. אגב, בג'ימבורי, שעמוס בפעוטות שמתלפפים זה בזה ובהורים שמצמידים ירכיים כדי שלא לגעת בהורה מריבוע הספוג הצמוד, לא צריך תו ירוק, רק בגלל שהוא נמצא בתוך קניון. הגיוני סך הכל.

אחרי שכבר הצלחנו לעמוד על ההבדלים שבין תו ירוק לתו סגול (5 דקות פלוס מינוס) ועל ההבדלים שבין בדיקת קורונה לילדים לבדיקה סרולוגית, ועבור איזה מקומות כל אחת מהן תקפה (יום שלם בערך, ואנחנו עדיין לא באמת סגורים על הכל), נאלצנו להתמודד עם הבעיה הקשה מכל – הילדים שלנו.

מסתבר שהמניפולציות שעבדו עלינו בילדות (לפתוח פה גדול, זה רק שנייה אחת ואתה לא תרגיש שום דבר, שקר כלשהו שמערב שוטר) לא עובדות על הילדים של היום. מאיזה כיוון שלא באנו, הם קלטו אותנו בקלות. היינו שקופים בעיניהם כמו מזרק של פייזר. לא יודע בדיוק למה, אולי אלה פשוט ההבדלים בין ילדים שגדלים על בובספוג לילדים שגדלו על רכבת ההפתעות.

בסופו של דבר הצלחנו להתגבר על כל ההתנגדויות רק בעזרת שילוב של אטרקציה נחשקת במיוחד (הצלחנו לשרוף שם יותר משעה!), הבטחה למתנה מסוימת שתכננו לקנות רק בחודש הבא ותפיסת הילד בידיו וברגליו כך שלא יוכל לברוח במהלך הבדיקה. רק אחרי שיצאנו מקופת החולים חשבתי על זה שבעצם התפיסה לבדה הייתה יכולה להספיק. לא נורא, יש זמן להפיק לקחים. הבדיקה הבאה רק בעוד 72 שעות.