מתוך הספר "עד הדמעה האחרונה" – 62 שיעורים מאימא:
"אימא שלי כיבדה אותי כל חיי. הרגשתי זאת בכל רגע ורגע שבו היא היתה לצידי. היא כיבדה את רשימת החלומות המפוארת שלי, את השונות שלי, את התשוקות שלי ואת הרצונות שלי. היא כיבדה את המוזיקה המוזרה שאהבתי לשמוע בקולי קולות בנעוריי, את הבגדים הלא מחמיאים והצבעוניים מדי שהייתי רוכש בחנויות יד שנייה כשניסיתי בכוח להיות קצת אחר, וגם את הרצון שלי לעזוב את הבית 48 שעות בדיוק אחרי השחרור מהצבא. אימא שלי גם אם חשה אי-נוחות מסוימת, תמיד כיבדה אותי, ועל כך גמלתי לה בכבוד כפול ומכופל בכל רגע ורגע שהייתי לצידה. גם אם לפעמים כעסתי או נבחתי. בצדק או שלא בצדק.
גם אני, כמו אימי, משתדל לכבד את הבנות שלי. נגה בת השבע מקפידה להתאפר כמה פעמים ביום. יש לה תיק איפור קטן וגדוש, והיא נסגרת בשירותים כדי לתקן את האיפור שלה שוב ושוב. ילדה בת שבע לא צריכה להתאפר. אבל הבת הקטנה שלי אוהבת להתאפר, ואני מכבד את זה. כשם שאני מכבד את העובדה שבתי המתבגרת, שירה, אוהבת להתבודד שעות בחדרה כמו כל נערה אחרת בגילה, או ללבוש בגדים שלטעמי האישי חשופים מדי. אבל זה טעמי וזה טעמה, ואני מכבד אותה. וכמובן, מעיר כאשר נראה לי שהדברים עוברים גבול משמעותי, אבל אני משתדל לכבד. כשהם שהן מכבדות את העובדה שאבא שלהן נוהג לישון פעמיים או שלוש במהלך היממה משום שבלילות הוא לרוב כותב.
הן גם מכבדות את העובדה שיש דברים שאני לא אוהב לעשות למרות תפקידי כהורה. למשל, אני לא אוהב לשחק בבובות, במשחקי קופסא או בהרכבת פאזלים. באופן כללי, אני לא אבא משחק. פעם אחת מהן הביעה מורת רוח מכך שאני לא אבא משחק, אבל ככל שהשנים חלפו היא למדה לכבד את זה שאני פשוט חסר סבלנות לעניין, ושתרומתי כאבא באה לידי ביטוי בגזרות אחרות. אני אבא מדבר, מפנק ובעיר אבא שמנסה לייצר עבורן חוויות.
כשהייתי ילד מעולם לא ניסיתי לרצות את אימי, אבל ניסיתי לכבד אותה. להעניק לה סיפוק ושלווה. בנותיי מעניקות לי סיפוק ושלווה, ואנחנו משתדלים לחיות בבית שכל אחד מכבד את שריטותיו ושיגעונותיו של האחר. ולא חסרים לנו שריטות או שיגעונות. אני מאמין שבכל מערכת יחסים, ממשפחתית ועד רומנטית, צריך לשאוף לכבד את מי שחי לצדך, אבל לא לשנות אותו.
על אף היותי לא מושלם, אימא שלי מעולם לא ביקשה לשנות אותי, ואני מעולם לא ביקשתי לשנות אותה. לאורך כל שנותינו המשותפות עלי אדמות חיינו בהרמוניה ובכבוד הדדי, וזה, בתמצית, אולי סוד ההצלחה של יחסי המשפחה הכל כך טובים שהיו לנו". (מתוך "עד הדמעה האחרונה – 62 שיעורים מאימא", יובל אברומוביץ', הוצאת הרשימה, אוגוסט 2021).
אימא של יובל אברמוביץ' לימדה אותו לחלום. תמר אברמוביץ' האמינה שהכול אפשרי. היא הקפידה להגיד לבנה "כן" כמעט לכל דבר שביקש ורצה. וכך, הוא למד ממנה לא רק לחלום, אלא גם לא לפחד מהחלומות הכי גדולים שלו – העז "לצעוק" אותם לעולם, לשבור מוסכמות חברתיות, להפוך ליזם, לסופר ומרצה בינלאומי. עם השנים הישגיו התרבו, חלומותיו ותשוקותיו התחלפו, אבל דבר אחד מעולם לא השתנה: יובל תמיד נשאר הבן של תמר אברמוביץ'. גם תמר למדה ממנו. בגיל 60, "אימצה" תמר את תובנותיו של בנה, שהתגלמו בספריו "הרשימה", "הרעיון" ו"ההזדמנות" ויישמה אותן בענק עד שהצליחה להגשים את חלום נעוריה להפוך לדוגמנית. אבל דווקא אז, בשיא ההגשמה, התגלתה בגופה של תמר מחלת הסרטן. עשרה חודשים לאחר מכן, ב-18 ביולי 2019, היא נפרדה מהעולם. בדיוק שנתיים לאחר מותה משיק יובל את ספרו: "עד הדמעה האחרונה, 62 שיעורים מאימא". 62 שיעורים כמספר שנותיה בעולם. בהלווייתה קרא יובל הספד לאימו ובו שבעה שיעורים שלמד ממנה. ההספד הפך לוויראלי והגיע תוך 24 שעות לחצי מיליון בני אדם. אז החליט יובל לשתף עם העולם את השיעורים לחיים שלמד מאימו. "עד הדמעה האחרונה – 62 שיעורים מאימא" הוא לא ספר הנצחה, או הספד. זהו ספר מעורר מחשבה על יחסים, הורות, חברות, חינוך, הגשמת חלומות, אהבה, גבולות, חיים, מוות, אובדן, געגועים, התגברות, המשכיות והחיים שאחרי המוות. זה ספר שיגרום לכם להרהר בשיעורים שלמדתם ושאתם עדיין לומדים מהאנשים האהובים עליכם.
"עד הדמעה האחרונה – 62 שיעורים מאימא", יובל אברומוביץ', הוצאת הרשימה, אוגוסט 2021. את הספר ניתן להשיג בחנויות הספר ובמקביל הוא זמין בגרסת שמע, בקולו של יובל ובגרסה דיגיטלית באתר עברית