כשהייתי ילדה לא הבנתי למה אמא שלנו טורחת לבוא איתנו ללונה פארק.

האחים שלי, אבא שלי ואני היינו מטורפים על זה. לונה פארקים היו מהבילויים האהובים עלינו ביותר (זה לא עבר לי, אגב, גם כשהפסקתי להיות ילדה), אבל על אמא שלי לא. היא לא אהבה את המתקנים, לא אהבה את הצפיפות ובאופן כללי היתה מעדיפה בילוי אחר. ובכל זאת היתה מצטרפת תמיד.

כששאלתי אותה למה, היא ענתה ש"היא נהנית לראות אותנו נהנים". שכש"אנחנו מאושרים זה עושה אותה מאושרת". לא הבנתי את זה. גם לא האמנתי לה. זה היה נראה לי כמו מן משפט כזה שאומרים אבל הוא לא אמיתי. מין קלישאה הורית כזו, ריקה מתוכן.

עד שנהייתי אמא בעצמי. ואז הבנתי.

כי באמת, באמת-באמת, אין אהבה כמו אהבה של אמא.

יסלח לי בן-זוגי האהוב – אוהבת אותך מאוד, חיים שלי אתה, אבל זה לא אותו דבר.

יסלחו לי גם כל האקסים שלי – גם כשאהבתי ממש, באמת ומעל הראש, אפילו בגיל 16, זה לא היה כזה.

יש משהו באהבה שלי לילדים שלי, שבאמת גורם לי להרגיש אותם מבפנים. להרגיש פיזית, בגוף, את מה שעובר עליהם. העצב שלהם באמת מעציב אותי, השמחה – ממש ממלאת אותי אושר. כשהם צוחקים זה שוטף אותי בנצנצים מבפנים. כשכואב להם אני חסרת מנוחה וכשהכאב חולף, גם הגוף שלי נרגע.

אהבה שבאמת, אין דומה לה.

בשונה מהתאהבויות רומנטיות, היא גם לא דועכת אחרי פרק זמן מסוים. בשונה ממערכות יחסים ארוכות אין בה עליות ומורדות. אין לה תקופות. היא תמיד שם במלוא עוצמתה. גם כשהם ממש מעצבנים. גם כשאנחנו כועסים. גם כשהם באמת בלתי-נסבלים. תמיד אהבה.  הם גם האנשים שאני הכי נהנית בחברתם בעולם. הם הכי מצחיקים אותי, הכי מבינים אותי, הכי מכירים אותי מתחת למסכות ומהדהדים אותי.

לכאורה זה לא מאוד מפתיע, כי הרי הם כל-כולם תערובת של החינוך והגנים שלי ושל איש שאני סה"כ אוהבת גם  אז אך הגיוני שיהיו בני אדם כלבבי, אבל זה לא רק זה.

אני באמת, ממש והכי עד הסוף שאפשר – אוהבת אותם.

קלישאות הופכות להיות כאלה בזכות. אין לזלזל בהן.

אבל פה המקום לציין, כוכבית לא קטנה בכלל, שבמקרה שלי זה לא היה ככה מההתחלה. לא עד הסוף. כלומר, זה כן היה, אבל לקח לי זמן להבין את זה. כי בימים ההם – לעיתים היה נדמה שהקושי גובר על הכל.

בסערת ההורמונים, העייפות וההתשה הרגשית, את לא באמת מבינה מה קורה איתך. הרגשות הן תערובת מוזרה. במקרה הטוב את יודעת לזהות שאת מרגישה חלב נוזל לך מהציצי. רק בפרספקטיבה את מבינה שגם שם – היתה אהבה גדולה. איזה הסבר אחר יכול להיות להתמסרות המוחלטת לסיפוק צרכיו המלאים ולחתירה העיקשת לאושרו, של יצור חי אחר? ולחיוך שלו.

אז הנה נקודת אור למי שנמצאת עכשיו בתקופה הבלתי אנושית של התינוקוּת והפעוטוּת. מילה ליולדת הטריה דנה זרמון.

מי שהכיר אותי כשהילדים שלי היו ממש קטנים, כנראה יופתע לקרוא את הטקסט המשתפך פה למעלה, כי בימי כאמא צעירה, נשמעתי אחרת לגמרי. וכיוון שמאז ומתמיד התבטאתי בחופשיות ובכנות, אז גם חלקתי עם האנשים סביבי את הקושי, ולא שמרתי על הפאסון הזה, שמצייר את התקופה שאחרי הולדת תינוק (ואת השנים הראשונות והחמודות) עם חדי קרן וקשת בענן.

אלה לא היו ימים קלים בכלל, זה קשה ברמות שאי אפשר לתאר, פיזית, רגשית, יו ניים איט. אבל נשבעת שזה נהיה קל עם הזמן. זה נהיה טוב. למרות המשוואה של "ילדים קטנים-צרות קטנות, ילדים גדולים-צרות גדולות", זה פשוט הולך ומשתפר. והאהבה הולכת וגדלה ככל שאת מכירה אותם טוב יותר. בפרספקטיבה של כמה שנים אחרי, אין מנוס מלהודות – אני אמא ככל האימהות, עם כל הקלישאות והקיטש, שאוהבת, עד לשד עצמותי – את הילדים שלי.

כוהנת ההורות החביבה עלי עינת נתן קראה לספר שכתבה "חיימשלי, ילדים סיפור אהבה״. לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר. ובכל זאת, אחרי שאמרנו את כל זה, אודה שאת היום עצמו אעדיף לחגוג, אם בכלל, בחברת אבא שלהם עם כוס יין ולא בטורניר קטאן משפחתי.