אבל אם במקרה של הפעוט העטוף בתכריכים עוד היה קייס לזעזוע שלנו, הרי שבכל פעם שאני שומע על "טרור מילולי" בגנים או על "אלימות ורבאלית ואמוציונלית", אני מתקשה להתרגש. אני לא מזלזל חלילה, אבל זה פשוט נשמע לי כמו ניפוח מיותר של משהו שבעידן שקדם לפוסטים המתלהמים ברשתות עוד היה נתפס כשגרתי.

הזיכרון הראשון שלי בערך בחיים הוא מגיל 3, הייתי אז במעון של נעמת בחיפה, התעוררתי על סדין רטוב והגננות צעקו עלי בשפה שלא הכרתי. הדבר הבא שאני זוכר זה שהגננת הראשית מרביצה לי בטוסיק עם מטריה. סיפרתי את זה לאמא שלי כשהיא באה לאסוף אותי, היא נתנה לגננת שתי סטירות ובזה נגמר הסיפור, בלי תחקיר עיתונאי ובלי פוסט משתפך בפייסבוק שמצליח לסחוט הרבה אימוג'י לב. והנה היום אני כבר בן 47 כמעט, והרבה דברים איתי עדיין לא לגמרי בסדר, אבל זה ממש לא בגלל זה, אז אתם מבינים? לא צריך לעשות סיפור מכל דבר.

איש נבון אמר פעם שילדים הם כמו פעולות מעיים, שאתה יכול לאהוב אותם רק כל עוד הם שלך, אבל האמת היא שגם אנשים נבונים טועים לפעמים. מהניסיון שלי (שני ילדים, הקטן עולה לגן חובה) בגנים שלנו עובדות בדרך כלל נשים שאוהבות את הילדים שלנו, משום מה. נכון, הן לא צריכות לזכות על זה בפרס ישראל, זו בסך הכל העבודה שלהן, אבל לכל הפחות אנחנו יכולים לחסוך מהן את הפחדים הלא רציונליים שלנו, שניזונים מסיקור תקשורתי סנסציוני ומעדר הרשתות הדורסני. אחרי הכל, הן מתחזקות ילדים של אחרים במשך שמונה שעות ביום, עשרה חודשים בשנה. ומהיכרותי הקרובה עם ילדים בגילים הרלוונטיים, באמת שקשה לי לחשוב על עבודה יותר כפוית טובה מזו.