המיצב הענק במוזיאון "אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי" כולל מעל 6,000 דמויות של נשים, גברים וילדים. את כולם ראה האמן צדוק בן־דוד בנסיעותיו ברחבי העולם – בשוק בקזחסטאן, ברחובות טוקיו, ליד הסטודיו שלו בלונדון, על חוף הים בתל אביב ואפילו באנטרקטיקה – אך לא הכיר אותם באופן אישי.
משהו בנוכחותם, בהבעת פניהם או בתנועה שעשו בהיסח הדעת, משך את תשומת ליבו, והוא צילם אותם. את התצלום עיבד בן־דוד תחילה לרישום קווי בעיפרון, ולאחר מכן הפך את הרישום בטכניקה של צריבה בחומצה למגזרת מתכת דקיקה צבועה בשחור. אלפי הדמויות הקטנות ניצבות על מצע חולי הנפרש על פני מאות מטרים רבועים, במרווחים קבועים זו מזו. יחד הן יוצרות נוף אנושי מורכב.
בן־דוד החל לעבוד על המיצב עוד ב־2015, בכל חודש שחלף הלך וגדל המיצב, ועוד ועוד דמויות נוספו לו. אך נדמה שלא רק הממדים של המיצב השתנו עם הזמן, כי אם גם אופן ה"קריאה" שלו. שנת הקורונה הוסיפה ליצירה רובד מפתיע ולא צפוי של משמעות: רגישות מחודדת שלנו, הצופים, למושגים של התקהלות, תנועה בין מדינות וגבולות פתוחים שנתפסו כדברים מובנים מאליהם, ולפתע הפכו אסורים. המרווחים בין הדמויות נדמים כשמירה קפדנית על הנחיות הריחוק החברתי.
במרכז החווייתי למשפחה תוצג התערוכה דוד וקשטיין: תערוכה רבת-משתתפים, שהיא גם תערוכת יחיד וגם תערוכה קבוצתית, שבמהלך הימים תלך ותשנה את פניה ותתמלא בעבודות פסיפס שייעשו על ידי האמן ובשיתוף אמנים נוספים וגם קהל מבקרי המוזיאון, אפילו הקטנים שבהם.
התערוכה היא ביטוי לפעילות האמנותית־ חינוכית־ קהילתית של האמן דוד וקשטיין כפי שהתפתחה במשך עשרות שנים, מאז סיים את לימודיו בבצלאל בסוף שנות ה־70, והקים את סדנת האמנות ביבנה. הוראת האמנות הפכה עבורו לשפה אמנותית, ולמעשה אמנותי בפני עצמו. ב־1997 הגיע לראשונה למתנ"ס באופקים, ומאז הוא נוסע למקומות שונים ברחבי הארץ (נצרת, רמלה, רהט) כמו סוכן־נוסע של אמנות, ומקיים פעילות אמנותית עם בני נוער, בשיתוף סטודנטים לאמנות. החל משנות ה־90 התגבשה העבודה הקהילתית שלו סביב פסיפס, מדיום שמזמין עבודת צוות, וגם מציף סוגיות עקרוניות של עשיית אמנות: טביעת יד אישית מול עשייה אנונימית, אינדיבידואליות מול עבודה שיתופית. התערוכה מעלה שאלות בדבר אמנות, חינוך וילדים, חברה, אמנות מגויסת, יצירה קולקטיבית והאגו של האמן. היא מציעה את ההתארגנות הקבוצתית כאפשרות, כטקטיקה וכאידיאולוגיה.
בתערוכה במוזיאון תל אביב, מוצגות עבודות פסיפס המורכבות משני מוטיבים מרכזיים בעבודתו השיתופית: מוטיב צמחי קישוטי, שמקורו באריח תורכי מהמאה ה־16, ושמות פרטיים של אלו שעובדים איתו-ילדים, נערים וסטודנטים לאמנות. קיר אחד בגלריה מכוסה ב־140 ריבועי פסיפס, שנעשו מ־2005 עד 2021 על ידי וקשטיין ושותפיו, ומולו שני קירות ריקים שיתמלאו בפסיפס ככל שתימשך התערוכה.
מחוץ לגלריה, על פני קיר נוסף, מוצגים שמות פרטיים כתובים באבני פסיפס קטנות, לעיתים בתוספת שם משפחה, שמות ההורים ומקום המגורים. חיבורם יחד של השמות – בעברית, באנגלית ובערבית – על קיר אחד, מציף מאליו טווח אסוציאציות בין קיר הנצחה לשרידים ארכיאולוגיים לרשימת משתתפים. בהקשר של אמנות, אי אפשר שלא לחשוב עליהם גם כעל חתימה של האמן, ובהקשר של התערוכה, מתבקשות השאלות: מיהו האמן, או מיהם האמנים, מאחורי התערוכה של דוד וקשטיין.
בהשראת קיר השמות, מוזמנים ילדים, משפחות ומבקרי המוזיאון ליצור עבודות עם השמות שלהם, ולקחת חלק בתהליך התערוכה. פתיחת תערוכה מציינת בדרך כלל סיום של תהליך. במקרה זה, פתיחת התערוכה תסמן את ראשיתו של תהליך עשייה מורכב, בהשתתפות מאות אנשים נוספים.