האמא קברה את ילדיה שעה בדיוק אחרי שהגיעו לבית החולים. ובזמן שאנחנו מוציאים החוצה את הגופות, נכנסים עוד פצועים, ועוד, ואנשים צורחים – זו אווירה מטורפת, כאילו הגיעה אחרית הימים. וכשאתה רואה דברים כאלה, הלב שלך מתהפך.

אני מנהל בית חולים קטן בבית חאנון. במשמרת אנחנו שלושה, ארבעה רופאים מקסימום. התנאים בעזה לא הגיוניים. תמיד אני אומר, תביאו לפה את הרופאים הכי טובים מחוץ לארץ – הם לא יצליחו להסתדר. רק רופאים בעזה לומדים לעבוד בתנאים כאלו. אין לבית החולים שלי שום יכולת כלכלית להתמודד עם המתקפות כעת, כי מערכת הבריאות קרסה בגלל הסגר שניתק אותנו משאר חלקי הארץ. בית חולים קטן כמו שלי – כשמגיעים 60 פצועים, שבע מתוכם מקרים קשים מאד, ויש תשעה הרוגים – אין לו את הציוד הרפואי הנדרש והתרופות כדי להצליח לטפל בהם כמו שצריך. צריך לאלתר כל הזמן, ובשיא הלחץ, פתאום בום, עוד הפגזה – הרוג נוסף, עשרה פצועים. זה לא הגיוני.

וזה… בלי-סוף. המוני ילדים פצועים, ונשים. לאורך המלחמה הזו הגיעו לפה רוב מוחלט של אזרחים – לא אנשי התנגדות חמושה או אנשי צבא. אתה רואה משפחות שלמות, כמו משפחת אל-מסרי בהפגזה הראשונה, שפשוט נמחקות מעל פני האדמה. אני לא יודע על מה הצבא הישראלי מכוון אבל פה, בבית החולים, אני רואה את התוצאות: אזרחים מתים בתוך הבתים שלהם.

אני ישן רק בין הפגזות. הן מגיעות בגלים ולפעמים יש מרווח של חצי שעה כדי לישון. אתמול עבדתי כל היום, ואז כל הלילה, עד הבוקר. בזריחה התפללתי בבית החולים, והלכתי הביתה בשעה חמש וחצי. בשבע וחצי בבוקר חזרתי אל בית החולים, כלומר היו לי שעתיים שינה. אני שרוי תחת הרבה לחץ נפשי. זה משפיע גם על המשפחה והילדים שלי, אני בקושי איתם. אבל כשבן-אדם מסיים את כל זה, הוא מרגיש שזה הישג גדול – מה שעשה. וזה מספיק לי.

המסר העיקרי שאני רוצה להעביר קודם כל זה לעצור את האש ואת הפגיעה באזרחים. במקביל צריך ללחוץ על הממשלה בישראל לשחרר את הסגר על עזה – סיבת עומק לרוב מה שמתרחש כאן. מעבר ארז סגור. המעבר עם מצרים סגור. זה כלא, בכל משמעות המילה. גרים פה 2.2 מיליון איש, באי מבודד. אין יכולת לצאת לעבוד, אין נמל, אין שדה תעופה, ברור שהכל יתפוצץ. אנחנו בני-אדם – מגיע לנו לחיות.

• הטקסט פורסם בדף הפייסבוק "אנחנו שמעבר לגדר", המביא עדויות של כותבים מעזה