חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל
בסוף השבוע פורסם במוסף סוף השבוע של עיתון 'הארץ' ראיון עם חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל, בו סיפרה על הטרדות מיניות רבות שספגה לאורך השנים, בין השאר גם מראש הממשלה לשעבר שמעון פרס.
בין שלל התגובות שזכתה להן אביטל בגין הגילוי, צצה ועלתה טענה אחת, ששומעות נשים רבות בבואן לספר על הטרדות או תקיפות שחוו בעבר – "למה חיכית"? לציבור הרחב יש איזשהו טיימר, פרוטוקול לפיו על אישה שעברה הטרדה מינית לבצע פעולות על פי לו"ז מסויים, אחרת הלגיטימיות של השיתוף תיגזל מהן.
'למה חיכית'? 'מה אנחנו אמורים לעשות עם המידע הזה עכשיו?', שואלים אנשים ברשתות, שסבורים משום מה שהם הנושא פה. שחושבים שהשאלה אם הם מאמינים, או איך הם יכולים לדעת מה באמת קרה, אמורה לעניין את קצה הציפורן של אישה שבוחרת לספר את סיפורה. של אישה שבוחרת לשתף במשהו שעברה, שבוחרת, במקום ובזמן שלה, להגיד דברים. לספר על פגיעה מינית שעברה.
השאלה אם אתם מאמינים לא מעניינת. היא יודעת את האמת. קולט אביטל במקרה זה, או כל אישה אחרת שמספרת על הטרדה או פגיעה שעברה. האם היא תוכל להוכיח? זו כבר שאלה אחרת. אבל באיזו חוצפה יכול לטעון אדם, נגד זכותו של אדם אחר, לספר על אירוע שקרה לו – שהוא כמובן יודע בוודאות את פרטיו – רק בגלל שהמאזין חש שהתזמון לא מתאים לו, על מנת שיוכל בוודאות להחליט מה הוא חושב על הדברים.
"לנפגעת מותר לדבר על הפגיעה שלה באיזה אופן שהיא רוצה", אומרת ברכה ברד, מנכ"לית תנועת כולן. "אין לה שום אחריות על מעשיו של הפוגע בעודו בחיים, ואין לה שום מחויבות לדבר על הדברים בעודו בחיים. היא צריכה ויכולה לעשות את זה בצורה שמתאימה לה"
"זה עצוב שגם כשמדובר בבנאדם בסדר גודל של שמעון פרס, הציבור רץ להסתכל על הנפגעת ולהגיד 'מה עשית?'. ישר עולות הטענות 'למה עשית את זה ככה?'. האם התנהגת בצורה שבה אנחנו מאשרים לך להיות נפגעת אלימות מינית, או שמא עכשיו אנחנו כולנו נשמיץ אותך בגלל שהעזת לדבר על הפגיעה שלך, בצורה שלא הולמת את הדרך שבה אנחנו מסוגלים להתמודד איתה.
"אנחנו מכירות מניסיון עגום נשים שהוטרדו ועברו תקיפות מיניות" אומרת ברד, "ונפגעות לא מרוויחות שום דבר מלהמציא את הסיפורים האלה. בטח לא על אנשים בעמדת כוח, בטח לא על אנשים שמתו, צדק הרי לא יהיה פה. הדבר היחיד שיכול להיות זה אולי אפשרות לקבל הכרה על הפגיעה שפגעו בך. אנחנו יודעות שהציבור מחפש את הדברים האלה, משמיץ את הנפגעות ומבייש אותן.
"אני מאמינה לקולט אביטל" מדגישה ברד, "אין שום תמריץ להמציא כזה דבר. במשך שנים משמיצים נשים על זה שהם מתקדמות במקומות העבודה כאילו דרך המיטה. במקום לבקר גברים על זה שהם מנצלים את הכוח שלהם על נשים, כדי לנצל אותן מינית, בזכות הכוח שלהם בעבודה. ממש בשביל זה אנחנו מקיימים את צעדת השרמוטות מדי שנה" מוסיפה ברד, "שתתקיים ביום שישי הקרוב, ב- 09:00 בכיכר אתרים בתל אביב, וכל מי ושמעוניינת לקחת חלק במאבק הזה מוזמנת להצטרף אלינו".
בנוסף מזמינה ברד את מי שמעוניין לתמוך במאבק שלהן, לתמוך בקמפיין שלהן ב- Be Active כדי שיוכלו להמשיך להוביל את הקול החשוב שלהן
למה היא באמת חיכתה?
יכולתי לפרוט פה שלל סיבות שיסבירו או יצדיקו את ההחלטה לא לספר. או יותר נכון את היעדר ההחלטה כן לספר: החשש מתגובת נגד, הרצון 'לא לעשות עניין', ההבנה שהמוניטין שלה עלול להיות זה שנפגע, חשש מחוסר אמון, פקפוק עצמי, האשמה עצמית, רצון להתעלם ולהדחיק. אין סוף אפשרויות. אבל בשורה התחתונה – אף אשה לא צריכה לתת לאיש הסבר – מתי, איך והאם בחרה לספר על הפגיעה שעברה.
"אני ידעתי להתגונן, לדחוף ולהדוף", אמרה אביטל בראיון, "לא עשיתי מזה טרגדיה. זה היה חלק ממה שעוברים" היא הוסיפה וסיכמה צורת מחשב שאפיינה דורות שלמים של נשים – בנות גילה וגם בנות גילי – שבחרו לאורך השנים 'לא לעשות עניין' מדברים שספגו.
כתבתי לפני כמה שבועות על הדרך שעשה המאבק בהטרדות מיניות ואלימות כלפי נשים בעשורים האחרונים, ואיך בנות דור ה-Z, על גלי תנועת מי-טו, מתמודדות עם התופעה אחרת לגמרי. לא מתביישות 'לצאת כבדות', לא מתאמצות לרַצות איזו תדמית קלילה וזורמת ושמות גבולות בצורה מעוררת הערצה. אני לא מאחלת לאף אישה לשאת על גבה ובליבה את שנשאה קולט אביטל במשך שנים. אך לעולם לא אבקר או אשפוט את מי שכן.
