דרעי לא לבד. קול זעקה קם בקרב רבים מול אימת הגזירה של אותה אגרה. אנשים שמתעקשים על הזכות לעמוד בפקקים בלתי נסבלים, לנסוע לבד במכוניתם ולקטר כל הדרך אל העומס הבא. כל מי שמזדמן לכבישי גוש דן, בכל שעות היממה ובשעות העומס ביתר שאת, יודע כמה המצב באמת בלתי אפשרי. העומס עולה על גדותיו ואיך שלא נסתכל על זה אין יותר מקום לכולם. פשוט אין.

אז הפתרון של אגרת גודש הוא נפלא בפשטותו. אני אישית חושבת שהוא מהמוצדקים. הוא שם מחיר לכל בחירה, ומעודד בחירה טובה יותר. וכן, יש אפשרויות.

ההתקוממות הזו מכעיסה אותי כי האפשרויות האחרות לא רעות בכלל. הן דורשות אולי לזוז מאזור הנוחות אבל בשורה התחתונה, לא נראה שיש ברירה. ואני מכירה את האפשרויות האלה היטב, כי אבא שלי.

מיבנה לתל-אביב במחצית מהזמן – כבר היום

ההורים שלי גרים ביבנה. ואבא שלי נוסע לעבודה בתל אביב בתחבורה ציבורית. הוא איש שדרעי כנראה היה מגדיר כ'לבן', וידידיו לתיאוריות הקטלוג היו מתייגים כ'ישראל הראשונה' קלאסי. והוא בכל זאת, רחמנא ליצלן, לא בוחל באלטרנטיבות תחבורתיות לרכב הפרטי. הן לא למטה מכבודו. להיפך דרעי.

על האופציה לעשות זאת ברכב פרטי בשעות העומס הוא ויתר מיוזמתו, ולמעשה חסך לעצמו כשעה וחצי על ההגה. מה הוא עושה? לפעמים רכבת (35 דקות לתל אביב), שם יש עוד מקום לשיפור לדבריו בתדירות הרכבות ובנגישות מ- ו-אל התחנות, אבל בעיקר הוא משתמש בשירות חינמי שכנראה לא רבים מכירים: הסעות בשאטל בנתיב המהיר מחניון שפירים. 45 דקות נטו – 30 על הכביש עד שפירים ועוד כ- 15 על הנתיב המהיר.

זה אולי לא מושלם עבור מי שצריך להגיע לרמת החייל או לקו החוף, אבל למרכזי התעסוקה שסביב נתיבי איילון ומרכז תל אביב מדובר בפתרון מצוין, זול ויעיל. "ההסעות יוצאות באופן סדיר, כל 5 דקות בשעות העומס, וכמעט תמיד אינן מלאות, דבר שחשוב בימי הקורונה. מהתחנה בעזריאלי אני צועד למקום העבודה. באמת, לא רואה סיבה לנסוע ברכב פרטי ולעמוד בפקקים".

ואני אומרת – Be That Guy

עד כאן אבא שלי.

מיכאלי: האגרה – רק אחרי שנשקיע בתחבורה ציבורית

בועידה הכלכלית הלאומית של 'כלכליסט' אמרה שרת התחבורה מרב מיכאלי שאגרת הגודש תיכנס לתוקף לא לפני שנת 2024 ורק לאחר שיוקמו אלטרנטיבות – הרחבת תשתיות של תחבורה הציבורית, הגדלת כמות האוטובוסים, קווי רכבות, הרחבת פתרונות מבחינת נגישות, חניוני חנה וסע, נתיבים מהירים לתחבורה ציבורית ועוד. רק לאחר שהתשתיות האלה ייבנו, אומרת השרה, ותינתן אפשרות אמיתית ויעילה להיכנס לעיר, במקום ברכב פרטי, רק אז ישקלו את המודל הנכון להפעיל את אגרת הגודש.

בזכות ההסכמה שלה, אומרת מיכאלי, "לאפשר את האפשרות" לאותה אגרת גודש שתחול אם וכאשר, היא קיבלה את המשאבים ואת היכולת לבנות בינתיים את אותן אלטרנטיבות. ולבנות תשתיות טובות יותר.

אבל דרעי בשלו: "עכשיו הממשלה רוצה שאנחנו אנשי הפריפריה גם נשלם להם על הזכות להיכנס למדינת תל אביב שלהם, זו ממשלה שמנותקת מהעם", הוא אמר ושכח, שעבור חלק גדול מהעם, תחבורה ציבורית היא הדרך להתנייד ולא רכב שרד. שזה הכיוון אליו יש לשאוף. כבר היום, יש פתרונות לא רעים למי שמבין שרכב פרטי הוא לא הדרך הנכונה להיכנס לתל-אביב ולהתנייד בה, יהיה צבעו אשר יהיה. ועם ניהול נכון, כפי שניכר שיש כאן, יש סיבות לקוות שאלה יגדלו בשנים הקרובות.

ואת מי שעדיין מתקשים לדמיין את עצמם בלי רכב צמוד אני מזמינה לנסות. רכבות, אוטובוסים, באבל בתוך העיר, כלים שיתופיים. אל העיר וממנה ובעיקר בתוכה. כן, זה דורש שינוי מחשבתי, שחרור מהרגלים ואימוץ חדשים, אבל זה ממש ממש אחלה. וזה כל-כך נכון.

אז איפה בדיוק, מר דרעי, הניתוק מהעם?