ההבדל היחיד בין 'היורשת' ל'חבר ואח' של אבי ביטר הוא בתקציב, שבזכותו הובאה יורשת אשכנזייה אמיתית – אגם רודברג – שבמקביל היא אולי הדמות הכי מאוסה ועייפה. מעין "חננה חסרת אונים". למה חננה? כי היא אשכנזייה שחיה בין מזרחים. לעומתה ישראל אטיאס, הוא רוסי שמשתלב טוב. למה? כי הוא בן של עבריין ולא נראה רוסי בכלל.

הגיבורה הראשית אולי שרה יפה, אבל הצרחות המוגזמות שלה בין לבין הן ההוכחה הגדולה ביותר לכישלון של התסריט. כנראה עומר טובי ואורי סלעי חשבו שהצופה צריך שיאכילו אותו בכפית ובלי שהיא תצרח בכל סצנה הצופה לא יבין שמדובר בבחורה מזרחית שנאלצת להיות טמפרמנטית כי סביבה חבורה של גברים שיכורים שמדביקים לה שטרות על השדיים.

אבל מה שיותר חמור מהאיכות הירודה הוא חוסר המודעות הכללי של כוכבי הסדרה, שהיום התברר כי קשת מעבירה אותה לשעת שידור מאוחרת והרבה פחות אטרקטיבית. אם תשאלו את השחקנים של היורשת – הם בטוחים שהם שליחי תרבות של ממש. למשל התגובה של אוולין הגואל לביקורות שקוטלות את הסדרה: "מי שבאמת שוקע לתוך הסדרה מצליח להבין את המשמעות שלה ואת השליחות החשובה שבתוך כל פרק ופרק. השבוע נכנסתי למונית, ברדיו הושמע השיר איני יכול של ניסים סרוסי. בפעם האחרונה ששמעתי אותו ברדיו היה בשכונת ילדותי בפתח תקווה. אני קוראת לזה שינוי". מירי רגב לא היתה עושה את זה טוב יותר.

נראה שהגואל באמת לא עלתה למונית מאז שנות ילדותה בפתח תקווה, אחרת אין דרך להסביר איך לא נתקלה עד כה באף שיר של סרוסי ברדיו. הוא לא נמחק, פשוט הגיעו אחרים במקומו. אייל גולן, עדן בן זקן, עומר אדם, איתי לוי, משה פרץ, דודו אהרון – והרשימה רחוקה מלהסתיים. ללא ספק נדרשה סדרה סטריאוטיפית כמו זו כדי שנבין כמה הזמר הים תיכוני ראוי.

ומה שהכי העציב אותי הייתה הביקורת של גפי אמיר ב"הארץ" שכינתה את הסדרה "חתרנית" ו"מושחזת אפילו יותר מארץ נהדרת". גברת אמיר, סתם לידיעה – חתרני זה מונח שלא יושב על דבר שהפך לקונצונזוס. המוזיקה המזרחית והז'אנר של סדרות שחוזרות לשכונות המצוקה נמצא כבר עשור במקומות הכי גבוהים שיש בטלוויזיה ובתרבות הישראלית. החתרן יהיה זה שיעשה סדרה על המצוקה של העולים מאתיופיה, ולא 'נאבסו' שיחליק לכולנו בגרון. עד אז נמשיך נמשיך להתרגש מסדרות בורקס ולהנכיח את השד העדתי.