לא משנה שדווקא בקואליציה הצליחו לגשר על פערים והגיעו לפשרה, לא משנה שהקואליציה הצליחה, כנגד כל חזונות המלעיזים, להתגבר על מהמורה נפיצה ולייצר נוסח שיניח את דעתם של כולם. ממרצ ורע"ם ועד שקד וליברמן. לא משנה שהסיבה שהחוק נפל היא האובססיה של האופוזיציה להטריל את המערכת בשיקולים פוליטיים קטנוניים, לא משנה שבקואליציה המשיכו בדרך שהובילה אותה מיום הקמתה: לא מאיימים בפירוק הממשלה על כל אי הסכמה. וחותרים, בכל סוגיה, גם מהקשות ביותר – לפשרות.

העובדה היא כזו – כל חברי הקואליציה, למעט אחד, עמיחי שיקלי, הצביעו בעד נוסח החוק שעליו הוסכם. שהיה בלתי מושלם עבור כל הצדדים, ומהווה פתרון זמני (וכי מה לא זמני בארצנו?) אבל היה מספיק טוב כדי להתפשר. כדי להבין שאי אפשר לא-להסכים. שיש בעם, בכנסת, בממשלה דעות שונות, והדרך היחידה היא דרך האמצע.

והאופוזיציה? חוגגת כאילו מה שקרה מוכיח את חולשת הממשלה. כשכל מה שבאמת למדנו מהדברים זה שחברי הכנסת שכחו מה תפקידם האמיתי. מה תפקידו של כל אחד ואחת מה-120, בבואם בכל בוקר לעבודה. תפקידם אינו לעסוק בהפלת הממשלה, אלא בייצוג האנשים שבחרו בהם, בתהליך החקיקה ובעיצוב המדינה. במתן קול לעמדות שבשמן נשלחו. תהליך החקיקה לא אמור לשמש כלי ניגוח בממשלה.

איך סיבכתם הכל אלוהים אדירים. לקחתם את המנגנון, שיש בו היגיון, וחיברתם את החוטים כל כך עקום, שכבר שכחנו איך זה אמור להיראות: כנסת שתפקידה לחוקק חוקים, באמצעות 120 חברי כנסת שנבחרים בבחירות, ומהווים ייצוג יחסי של האוכלוסיה – של המגזרים השונים, הדעות השונות – כך שהחוקים שתעביר הכנסת, ישקפו בצורה המיטבית את רצון העם. פשוט ככה.

וזה בסדר שיש דעות שונות. זו המציאות. כל אחד מושך לכיוון שלו ובסוף הספינה שטה במסלול אמצע.

גול עצמי של נתניהו והאופוזיציה

אומרים שהציפייה של בנט ושקד, שאנשי ימין באופוזיציה יצביעו בעד הארכת החוק – רק משום שתמכו בו בהתלהבות וכי סבורים שהוא חוק חשוב – היא ציפייה נאיבית. "אפילו קצת פאתטית ולא מתכתבת עם המציאות הפוליטית" כתב אחד הפרשנים בחדשות 12, "שהרי כל תפקידה של האופוזיציה הוא לייצר בקיעים בחומת הקואליציה. אחרת באמת אפשר לסגור את הכנסת".

ואני מסרבת לראות בזה נאיביות. זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת שנסכים למציאות כזו. יש מקום לבקש ולדרוש שלא הכל יהיה כל כך דוחה. שפוליטיקאים יעבדו קצת פחות בלהיבחר ולהגיע לעמדותיהם וקצת יותר בלבצע את העבודה שהעמדה דורשת.

על אנשי ימין מהאופוזיציה להבין – לא הפלתם ממשלה, הפלתם חוק שחשוב לכם. זהו. האופוזיציה תמיד מספקת לממשלה את הקולות הדרושים להעברת חוקים חשובים, כשאלה חסרים. שמים את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים בצד ועושים את הדבר הנכון. אפילו במלחמה בין אויבים אמיתיים יש חוקים ואמנות, ואנחנו פה כולנו אחים, לא? אבל אצל האופוזיציה הנוכחית והעומד בראשה נמחקו כל השיקולים. הכל נדרס תחת גלגלי חוסר היכולת לקבל את אובדן השלטון. הליכוד הרי כבר הצביע בעבר מספסלי האופוזיציה בעד החוק הזה ספציפית, גם יש עתיד נתנה את קולותיה להעברתו כשהייתה באופוזיציה. זו פרקטיקה מקובלת. לא הכל מלחמה.

נותר רק להודות למזלנו הטוב שלא בנימין נתניהו היה ראש האופוזיציה כשהצביעו בכנסת, למשל, על חוק השבות. יש להניח שגם אז, על מנת לנגח את הממשלה ומתוך התפיסה המעוותת שתפקידו היחיד הוא לחבל בעשייתה – היה מוביל את חברי מפלגתו להצבעה מבישה, ומפיל את החוק.

בראי ההיסטוריה, מדובר בגול עצמי של נתניהו ומפלגתו. תמונות הצהלות המשותפות של חברי הליכוד והציונות הדתית יחד עם עופר כסיף וסמי אבו שחאדה הם בונוס.

ברכות לליכוד 🌻
שהביאו לניצחון המפלגה המשותפת ולהפלת חוק האזרחות.
היום הוכחתם שביבי חשוב יותר מבטחון המדינה pic.twitter.com/ODYYlmaRlK

— שגית גמליאל (@sagitag7) July 6, 2021

אני מברך את הליכוד, ש"ס ויהדות התורה על שהחליטו להכשיל את החוק האוסר על איחוד משפחות.

כל יד המונפת נגד החוק הגזעני הזה – ראויה לחיזוק.

— Ofer Cassif עופר כסיף (@ofercass) June 27, 2021

חוקים מחוקקת הכנסת, לא הממשלה

בכל עשרות הדיונים על חוק האזרחות, על קואליציה נגד אופוזיציה, נראה שכולנו שכחנו מה תפקידם של נבחרי הציבור שלנו. בתוך כל הסיאוב של המערכות שכחנו מה תפקידה של הרשות המחוקקת ומה של המבצעת.

אז עשו רגע זום אאוט מהפוליטיקה הקטנה והביטו בדברים כפי שהם צריכים להיות.

הרשות המחוקקת, היא זו שאמורה, ובכן, לחוקק חוקים. לא הרשות המבצעת. בעולם מושלם, הצעת חוק שעולה, אמורה להיבחן עניינית, וכל נבחר ציבור או מפלגה אמורים להחליט לגביה לפי תפיסת עולמם ושיקול דעתם. בין אם הם בקואליציה ובין אם באופוזיציה. אין שום סיבה שהצעות חוק ממשלתיות, למשל, בתיאוריה, יזכו להצלחה גדולה יותר מהצעות חוק פרטיות.

הרשות המבצעת מצידה, צריכה לעשות את עבודתה, נכון, בלבצע. בניהול המדינה. הבריאות, החינוך, הרווחה, התשתיות. כל אלה. והשרים – כל אחד בתפקידו ובמשרדו, צריכים לקום בבוקר, להגיע למשרד, ולדאוג לתחומי אחריותם. לחיים עצמם.

משמעת קואליציונית היא חולה רעה שצמחה מסיבוך הדברים. משמעת אופוזיציונית היא בכלל חיה מוזרה שנוצרה פה ללא כל היגיון. כשכל דבר ענייני הפך לכלי מלחמה. כשכל הצעת חוק, בין אם היא עוסקת בסוגיות מדיניות ובין אם במכירת סיגריות לקטינים נבחנת מתוך הפוזיציה של מי הציע אותה והאם זה מועיל או מזיק לי פוליטית. כשכל הצעת חוק הופכת להצעת אמון או אי-אמון בממשלה – אנחנו בבעיה.

דווקא הממשלה הזו, שבה אין תמימות דעים לגבי הכל, מחזירה את הדברים למקומם הטבעי, למקום הנקי. העובדה שגם בקואליציה וגם באופוזיציה אין הומוגניות אידאולוגית, מאפשרת מצב שבו כל חבר כנסת או סיעה מתבקשים להצביע ולהביע עמדה לפי מה שהם חושבים באמת. כדי שהפרלמנט, נציגות הציבור המזוקקת, יהיה זה שיעצב את החוק במדינה.

הממשלה החדשה גיבשה הסכמות בתחום ההגירה. מלאכת מחשבת שעם עוד קצת עבודה מאומצת תאפשר להעביר את החוק בעתיד. הוכחנו שאנחנו יודעים לעבוד יחד באחדות ולמען כל אזרחי מדינת ישראל.

— Yair Golan – יאיר גולן (@YairGolan1) July 6, 2021

מגוון דעות בממשלה זה עניין מבורך

אין פסול בכך שיושבים בממשלה אנשים שחושבים ההיפך זה מזו. זה לא משנה. אם בספירה הכוללת של כל חברי הכנסת יש רוב להצעת חוק מסויימת, עליו לעבור, בין אם הקולות באים מתוך הקואליציה ובין אם מחוצה לה. מישהו באמת יכול להסביר את הלוגיקה לפיה חייבת להיות תמימות דעים בממשלה על כל חוק וחוק? ולא הסברים פרוצדורלים של המנגנון, אלא הסברים מהותיים. מה הבעיה בכך שישבו בממשלה אנשים שסבורים שחוק האזרחות, למשל, חיוני לביטחון המדינה לצד כאלה שסבורים שמדובר בחוק בלתי מוסרי. הרי לא הממשלה היא שאמורה להכריע אילו חוקים יחוקקו, אלא הכנסת. אז איפה פה הבעיה?

הממשלה המוזרה הזו יצרה פה מציאות חדשה. נראה שלוקח לסביבה זמן לעכל אותה ואת המשמעויות שלה, אבל אני רואה בה הזדמנות אדירה. דווקא העובדה שאינה הומוגנית, שיש בה מגוון דעות ואף ניגודים, מהווה הזדמנות להחזיר את המנגנונים לתפקידם המקורי.

כן, אני יודעת שאני מתארת פה עולם מושלם, שבו נבחרי ציבור באמת ובתמים חושבים על שליחותם, על טובת הציבור, על הרעיון המקורי סביבו נבנה כל הסיפור הזה של בחירות דמוקרטיות. ולכולנו ברור שאנחנו לא בעולם מושלם. אבל אפשר אולי בכל זאת לפחות לנסות לכוון לשם?