השבוע כמעט דרסתי ילד.
זה היה ממש קרוב.
ילד, בן לא יותר מ- 13, על אופניים חשמליים.
הוא נסע לימיני, במסלול שפונה ימינה, אבל החליט להמשיך ישר. ואני, תוך כדי פניה, קולטת אותו לפתע חותך לי את הנתיב. עצרתי בחריקת בלמים. לדפיקות הלב שלי לקח דקות ארוכות להירגע, והוא – בכלל לא הבין מה קרה. כאילו לא מכיר את חוקי התנועה. אז זהו, שלא כאילו, הוא באמת לא מכיר. הוא ילד, איך יכיר?
החופש הגדול בפתח ומאות אלפי ילדים וילדות, נטולי מסגרות, צפויים להציף את המרחב הציבורי. את בריכות השחייה, חופי הים, הגינות הציבוריות ועוד. את חלקם, למרבה הצער, נפגוש גם על הכבישים. רכובים על כלי רכב שמותרים על פי חוק מגיל 16 ומעלה, אבל בינינו, גם זה מוקדם מדי, ודאי כאשר השימוש בהם לא דורש שום הכשרה או הוכחת מיומנות. האופניים החשמליים.
אני לא מצליחה להבין את התופעה הזו. את ההורים שנותנים לילדים שלהם את כלי המוות הזה.
כשהם תינוקות כולנו מתקשקשים בלי סוף במיקרו סוגיות כמו כן-דבש לא-דבש או מתי בדיוק מותר חלבון ביצה. וסטריליזציה. הו הסטריליזציה. לא יגע ביורש העצר אביזר שלא עוקר בטמפרטורה של 100 מעלות לפחות. ואז עשור אחרי זה זורקים אותו לכביש, עם כלי שאין לו מושג איך לנהוג בו.
משקיעים בהם מרגע היוולדם את כל כולנו. עגלות באלפי שקלים בהתאמה אישית לעמוד השדרה הצעיר, סופר נני, הלוחשת לתינוקות, יועצת שינה, יועצת הנקה, הכל כדי להיות ההורים הכי נכונים שעושים הכל הכי נכון. ואז זה. הכנה לכיתה א', לימודי אנגלית, חוגי ספורט, חוגי העשרה. פרויקט בר אילן, מתמטיקה מואץ, מבחני מחוננים. ובאותה נשימה מאפשרים להם לסכן את החיים שלהם ככה. כי מה? מפחדים להגיד להם לא? שחלילה לא יחושו תסכול? שלא יצטרכו להתאמץ? אתם מבינים כמה זה עקום? אתם מבינים שזה לא שונה מלוותר על חגורת בטיחות בסלקל, לתת לפעוט לרוץ אחרי כדור לכביש או לאפשר להם לתחוב מזלג לשקע החשמל?
אז אלוהים אדירים, למה?
האופניים החשמליים הם כלי רכב לכל דבר. וככאלה מקומם על הכביש. אתם יודעים מי לא אמור להיות על הכביש? נכון, הילדים שלכם. בלי שום הבנה בחוקי התנועה, עם השילוב הקטלני של חוסר מודעות ויהירות שמאפיין את הגיל.
הורים, מותר לנו להגיד לא
"חכי ותראי", אמרו לי כשהילדים שלי היו קטנים יותר. אי אפשר להגיד להם לא. לכולם יש. מה, הם יהיו היחידים בלי? אז חיכיתי, ואני רואה. התשובה היא עדיין לא. אין מצב. ולא, הם ממש לא היחידים. אחרי שמוציאים רישיון, אפשר לדבר, אם יבחרו כאנשים בוגרים להשתמש בכלי, זה סיפור אחר. אבל כשהם ילדים? כשזה בשליטתנו ונתון להחלטתנו? כשאנחנו רואים סביבנו כמה מסוכנים הכלים האלה שמתרוצצים בכאוס על הכבישים? מותר לכם להגיד לו. יותר מזה – זו חובתכם.
הורות זה עניין לא פשוט, ונכון – לא בהכל אנחנו יכולים לשלוט. אבל זה? הכי קל. פשוט אל תקנו להם! אופניים חשמליים הם כלי יקר, אני מרשה לעצמי להניח שהילד ההוא, שהיה במרחק ברקס אחד מיום ממש רע, לא קנה את האופניים מדמי הכיס שלו. כלומר ההורים שלו, או מי מטעמם, קנו את זה עבורו.
סירייסלי, מה לא בסדר עם אנשים?
לא מצליחה להבין.
