האגדה האורבנית על החומר שמוסיפים למים ומשנה צבע כשעושים בהם פיפי נפוצה בכל העולם. אין חומר כזה, וגם אם היה, אף בעל בריכה לא היה משתמש בו – כי עם טיפת הצבע הראשונה כולם היו בורחים מהמים ודורשים להחליף אותם. מה שכן יש במי הבריכות זה כלור, שנלחם בזיהומים ובחיידקים.

השתן של בני האדם די סטרילי, כך שהוא לא מפריע למאבק בחיידקים. מצד שני, הכלור מתרכב עם חומצת השתן, שקיימת גם בזיעה שלנו, ויוצר תרכובות של כלוראמינים. אלו התרכובות האחראיות לריח המוכר והמרענן של מים של בריכה – וגם לתחושת הצריבה בעיניים.

מאחר וכוח ההרתעה של האגדה על החומר חושף המשתינים נשחק מגיל מסויים, החליטו המחוקקים – לא מעט רשויות מקומיות במדינת ישראל – להילחם בתופעה הלא בריאה ודי דוחה הזו בשיטה האהובה על מקבלי ההחלטות: חוקים מטומטמים שאין דרך לאכוף.

לפקחי הרשויות יש סמכות להיכנס לשטח הבריכות כדי לגלות אם בוצעה עבירה. אין לנו מושג איך בדיוק יגלו, והאמת – אנחנו לא באמת רוצים לדעת.

אבל נגיד שעשיתם מהמקפצה ותפסו אתכם. מה כבר יעשו לכם?

אם יתפסו אתכם בראשון לציון או באור יהודה, הקנס הוא אלף שקלים חדשים. לא שווה את הסלפי מהמקפצה. בחולון, הקנס הוא חמשת אלפים לירות – שזה חצי שקל, וממש לא נורא. באילת, הקנס היה מאתיים אלף שקלים ישנים, כלומר מאתיים שקלים חדשים, אבל ב-2010 הם הוציאו תיקון לחוק וסעיף התשלום בוטל לחלוטין.

מסקנה? אם אתם ממש מוכרחים לעשות פיפי מהמקפצה, עדיף באילת. זה גם בלי מע"מ.