כנראה שלא חידשנו כאן הרבה לאף אחד שקצת מעורה בפוליטיקה – הדחף האנושי להסתכל על תאונות דרכים שמתרחשת מול עיניך הוא מוכר וידוע, ובנט סיפק לנו לפחות 4-5 כאלה בחודשים האחרונים. והן תמיד היו מרהיבות, בעיקר בזכות הפער בין הרטוריקה הנשגבת שיוצאת מפיו לבין מעשיו בפועל. שעות של הנאה – תשאלו למשל את נתניהו, שמינה אותו בזמנו בלית ברירה לשר הבטחון של מדינת ישראל, ואז הפך את עצם המינוי לדאחקה מול קהל ליכודי בכנסי בחירות.

ועכשיו, אחרי שהלחץ המשולב של נתניהו, איילת שקד,המפגינים שהתחילו לשתות את הדם לח"כים שלו, וההיעלמות של שיקלי – שבקרוב יגלה שאולי הוא בחור יפה אבל תיכף יעלם התואר "שימושי" והוא יישאר רק עם האידיוט – היה נראה שלבנט לא נותרה ברירה אלא לנסות לחתוך את ההפסדים ולשחק – לפחות פומבית – עם מה שנשאר מהקלפים שלו.

אז מה הוא עשה? שוב התהפך ותקף את נתניהו בפוסט בפייסבוק. נדמה שאפילו הפרסונה שלו המגולמת על ידי זרחוביץ בארץ נהדרת היתה מצליחה להפיק משהו תקיף ומכובד יותר. קראתי, בטח קראתי. שלוש פעמים. יותר קל להבין את הלופים הרעיוניים של בועז ביסמוט באולפן שישי מאשר לנתח מה בנט רצה לומר בפוסט הזה, אבל אחרי מאמץ רב והתייעצות עם כמה אנשים שמבינים, נדמה לי שהבנתי מה הוא רצה להגיד. לביסמוט יש משימה, לפזר עשן בעיקר. בנט רוצה רק לומר: "תראו, כתבתי פוסט". והצליח לו – בכל התקשורת כתבו שהוא כתב פוסט. גם אנחנו.

בפרפרזה על האמרה ההיא של אריק שרון, כל עוד כותבים שכתבת פוסט – אתה עדיין על הגלגל. גם אם עושה רושם שהוא מידרדר בירידה שבסופה נמצא תהום.