השופט מבקר במקום הירי בסלומון טקה
הבוקר נסעתי לחיפה. היה דיון בבית המשפט. ביקשתי לבטל את צו איסור הפרסום על זהות השוטר שקטל את חייו של סלומון טקה ז"ל. את הבקשה הגישו אתי חברי הכנסת איימן עודה, עופר כסיף ומוסי רז. הבקשה הוגשה, בין היתר, מתוך סולידריות בין קהילתית. מתוך ההכרה שגופי השלטון פוגעים באופן קשה באוכלוסיות מודרות, כגון יוצאי אתיופיה, פלסטינים וחרדים.
ההליך בבית המשפט מדהים. פשוט מדהים. אין לסלומון טקה ז"ל ייצוג והמשפט שהוגש כנגד השוטר הוא הצגה אחת גדולה. במשפט הזה מעורבים המשטרה, הנאשם, מח"ש ובית המשפט. כולם כולל כולם – מייצגים ומשמרים את האינטרסים של השוטר שהרג את סלומון טקה ז"ל. איש לא מייצג את המנוח בהליך.
מח"ש פועלת נגד האינטרסים של הציבור בכלל וקהילת יוצאי אתיופיה בפרט ומבקשת להאפיל את זהות השוטר. שוטרים מתייצבים בבית המשפט, מסתירים את הנאשם ומייצרים תפאורה של סכנה מדומיינת לחייו. כל הצדדים משווקים את הנרטיב הכוזב הבא : "כשם שעכשיו השוטר נמצא בסכנה, כך נמצאה לו סכנה בזמן האירוע ולכן יש לזכותו". סיפור שקרי המכוון ליצירת התנאים לזיכוי. כולם רוצים שם את הזיכוי ומח"ש מסייעת לנאשם במלאכה. ממש כך.
אם מישהו חושב שהגשת האישום נגד השוטר שהרג את סלומון טקה ז"ל משקפת מאמץ להטלת אחריות בגין ההמתה – אז מדובר בהצגה שלמה.
השופט דחה את הבקשה לפרסום זהות נאשם שהרג יוצא אתיופיה, ולדעתי זה רק משום שמדובר ביוצא אתיופיה. איש לא היה מעז להעניק את ההאפלה הזאת על מפגין בלפור ממרכז תל אביב. האפלה שהיא כשלעצמה ביטוי לגזענות הממוסדת כלפי יוצאי אתיופיה.
לאחר שהסתיים הדיון הלכנו, אני וסיגל, לואדי נסנאס. השתתפנו בפעילות של צעירות וצעירים שמציגים בימים אלה את התביעה הפלסטינית הבסיסית לשוויון. פעילות שהתקיימה בריקודים, בציורים ומתוך צדק עמוק. הגיעה השעה שבה כל אדם, יהיה זה פלסטיני, יהודי, נוצרי, גבר אישה, עשיר או עני – ירגיש שכאן ביתו. שאינו אורח. שאינו מאויים באופן מתמיד בגירוש מביתו. שאינו מאויים במכות או הרג משוטרי השלטון. שאינו מאויים במחיקת תרבות. שאינו מאויים במחיקת ההיסטוריה. שאינו מאויים במחיקת ההזדמנות להשתתף, ליצור ולחלום. ולהגשים את החלום.
ימים כמו אלה טרם נראו בארץ, ואני מתכוון דווקא לחלק האופטימי. ימים בהם יהודים וערבים יחד תובעים חיים משותפים מתוך שוויון. ימים בהם ח"כ פלסטיני מגיש בקשה מתוך הכרה בעוול כלפי יוצא אתיופיה. ימים בהם ח"כ משה ארבל עומד מעל דוכן הכנסת ואומר נחרצות : אנחנו וערבים לא נלך מכאן ועלינו לחיות יחד. ימים בהם תאגיד סלולר מסחרי מעז ומצהיר על תמיכה בשביתה ותובע חיים משותפים. האופטימיות הזאת מערערת מיעוט פסיכופטי, שחלקו נקרא חמאס ואת חלקו מובילים סמוטריץ ובן גביר בחסות האינטרסים של נתניהו.
אבל, גם המחיר הנוכחי שהמיעוט הזה גובה מאיתנו במתים וביאוש – הוא זמני. אנחנו חיים ונחיה כאן יחד, מכל הצבעים, המינים, הדתות והאמונות. אינני יודע מדוע המיעוט הפסיכופטי מכונה משיחי, שהרי הדבר האחרון שהוא מקדם זה את ימות המשיח. חיי הרמוניה וקבלת הזולת והאחר בשוויון מלא.
אנא היו אופטימיים. גם אם היום הטילים, הלינצ'ים והייאוש שלהם; המחר על ההרמוניה, הקבלה וההכרה – שלנו.
