התחנה הראשונה היא החלטת הממשלה משנת 2011 שעודכנה בשנת 2017 שקבעה כי במתחם יש צורך "להקים תשתיות קבועות במתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון (להלן: "מתחם קבר הרשב"י") ובהן חניונים, תאורה, גידור ותיחום האתר, בכפוף לכל דין, זאת לטובת הסדרתו לקבלת מבקרים, להתאמתו לפעילות שוטפת ולאירועים שונים המתקיימים במתחם בכלל, ולקיום הילולת הרשב"י המתקיימת מדי שנה בל"ג בעומר בפרט. תכנית זו תבוצע בין השנים 2014-2012."

כלומר, המדינה הכירה בצורך להתאים את התשתיות בהר מירון כבר בשנת 2011 והיא אף תקצבה את הנושא בסכום של 6.8 מיליון שקל בשנה שהוקצו למען מטרות שלא קודמו.

כך מספר מקור אשר בקיא בפרטים, אך למען האמת גם ללא דבריו עיננו הרואות שהחלטה זו לא יושמה.

התחנה השנייה נוגעת לבג"ץ. המריבות סביב ניהול המתחם הגיעו גם לבית המשפט העליון שאימץ בינואר 2020 הסכם פשרה שהמדינה חתמה עם מספר הקדשות דתיים שטענו לבעלות על השטח. המדינה ויתרה על כוונתה המקורית להפקיע את השטח לידיה ונתנה לגוף אשר נקרא "ועדת החמישה", שמרכיב בתוכו את נציגי ההקדשות וגם נציג מטעם המדינה, לנהל את המתחם.

בניגוד למה שנכתב ברשתות החברתיות – המדינה לא ויתרה על זכותה להפקיע את השטח והיא יכולה לעשות כן אפילו היום. פנינו לפרקליטות המדינה ולמשרד האוצר בשאלה האם כעת, לאחר האסון, המדינה תפקיע את השטח. נכון למועד כתיבת שורת  אלה לא התקבלה תשובות מצידה של המדינה.

התחנה השלישית בזמן היא מי שמנהל בפועל את ההילולה במירון, ובעיקר הכסף הגדול שזרם לכיסיו. במאי 2020 התנהלה ישיבה על הרבה כסף במשרד החשב הכללי במשרד האוצר. בסוף הישיבה אושרו למרכז לפיתוח המקומות הקדושים – חברה ממשלתית שהוקמה לצורך שמירה על אתרי דת וקברי תנאים – סכום של 9.53 מיליון שקל לצרכי תפעול שוטף של קבר הרשב"י. לאן הלכו הסכומים האלה ומדוע הם לא הושקעו בפיתוח התשתיות שהיה בהר – דבר שהיה יכול למנוע את האסון?

מי שמנהל את המרכז הוא מקורבו של שר הפנים אריה דרעי יוסי שווינגר. לפי פרסומים בכלי תקשורת שונים דרעי והשר לביטחון פנים אמיר אוחנה סיכמו ביניהם על כך שלא יהיו הגבלות השנה לעלייה להר. ואם לא די בכך, עיון פשוט "בגיידסטאר" מעלה כי המדינה תקצבה את המרכז לפיתוח המקומות קדושים בסכום עתק של כ-15 מיליון שקל בשנת 2019, לצורך ההילולה. לאן הכסף הלך אתם שואלים? גם אנחנו.